קשה להאמין, אבל זה קרה: השבוע סוף סוף זכינו להפסקה מהקור המעיק הזה שפקד אותנו בתקופה האחרונה. לצד החמימות הרגעית נרשמה אופטימיות זהירה גם בזירת החטופים, שבכל פעם שקר אנחנו תוהים מה הם עוברים אי שם בתופת הגדולה. אז אכריז באופן רשמי כי סוף השבוע הזה יהיה בסימן של להחזיק אצבעות, בתקווה שנשמע קצת בשורות טובות בקרוב. בינתיים, תעניקו לעצמכם קצת אסקפיזם. צפייה נעימה.
קרוסרודס | Crossroads
מאז שהבנתי מה טוב עבורי, בריטני ספירס ללא ספק שוכנת במקום מכובד מאוד בלבי, גם בימים אלה בהם היא לחלוטין אינה במיטבה. ודי לחכימא. באופן מאוד מוזר, לא הכרתי את ‘קרוסרודס’, הסרט הראשון בכיכובה, ולכן עליי להפיץ את הבשורה. וכן, הוא כזה כיף עד שמדובר בשירות לציבור.
מאחורי הסרט האמריקאי למשעי שיצא ב־2002 עומדת שונדה ריימס, ידידתנו מהאנטומיה של גריי. בתפריט: שלוש חברות ילדות, לוסי (בריטני), קית’ ומימי, שהיו צמודות למדי בילדות והתפצלו בתיכון. ביום האחרון ללימודים הן נפגשות שוב לאחר שנים של נתק, ומוצאות קופסה עם פתקים עליהם כתבו את חלומותיהן עוד כשהיו יחד. וכמובן, כמו בכל סרט נדוש, הן יוצאות למסע להגשים את מה שתכננו.
סרט של יין רוזה קר, של חברים שכיף איתם, של ערב בואכה לילה. לא ידעתי שאהנה כך מסרט ישן וצפוי להחריד, ושבריטני תוכיח תצוגת משחק לא רעה בכלל. כוכבית: בהתחשב בכך שהסרט יצא לפני עשרים שנה פלוס. אין לכם שום סיבה להתלבט.
איינשטיין והפצצה | Einstein and the Bomb
בימים בהם אין לנו כוח להתעסק בעתיד, שלפחות בישראל הפך לשאלה שעונים עליה ‘עבור’, כיף לחזור לעבר וללמוד קצת מה הוביל אותנו, כגלובוס, לאן שהגענו. אז איינשטיין. בסרט החדש והמרתק שלפנינו, אנחנו זוכים להצצה די ראשונה על מעורבותו של אלברט איינשטיין, המדען עטור ההישגים, בבניית פצצת האטום, לצד הקשר המורכב עם היטלר בימי גרמניה הנאצית.
ב־76 הדקות הנ”ל נצפה בשחזורים לצד חומרי ארכיון מקוריים, ובדיוק כמו שוודאי היינו מצפים מסרט של BBC, הוא נעשה ביד אמן. לא אסקפיזם במהותו, אבל מעניין, ולא מזיק לספר בשיחת סלון שלמדתם משהו חדש מבלי שבאמת הייתם צריכים לשבת ולקרוא סיכום.
הלילה הגדול של הפופ | The Greatest Night in Pop
We Are the World”. עוד שיר שיש לרבים מאיתנו בפלייליסט וגורם לנו לתחושת אחדות רגעית וקצרה במיוחד. כי בכל זאת. אך האם חשבתם פעם מה עומד מאחוריו, וזיהיתם את כל המבצעים שעשו לנו טוב על הלב?
אם לא, הדוקו הזה הוא בשבילכם. וגם אם כן. היה זה לילה סגרירי בינואר 1985, עת התכנסו בחדר אחד מייקל ג’קסון, ליונל ריצ’י, סטיבי וונדר, סינדי לאופר, ברוס ספרינגסטין, והשאר, כמו שאני אוהבת לומר, היסטוריה.
סרט כיף מדי על מאחורי הקלעים של אותו אירוע מכונן, שמזכיר לנו שאפשר לשתף פעולה, גם אם זה בעבור סכום לא מבוטל של כסף ותהילת עולם. כל אחד ומה שחשוב לו.
65
כן, זו לא טעות, לא כתבתי את השם בעברית ובאנגלית כי מאחורי הסרט הזה עומד רק מספר. האמת שאני לא ממש בלופ של הסרטים הפרהיסטוריים והחלל, אבל תמיד אהבתי את אדם דרייבר. בינינו, גם הפעם הוא הדבר הכי חשוב בעלילה.
בגדול, כשספינת החלל המשוכללת מתרסקת על כדור הארץ שחזר לגרסת הרטרו לפני 65 מיליון שנה, הניצולים היחידים הם דרייבר בתפקיד האסטרונאוט, וילדה יתומה. מאותו רגע ואילך, הם יצטרכו לשרוד יחד ולהינצל משלל האיומים והסכנות הניצבים לפתחם.
אתם תיהנו, אתם תפחדו קצת, ובעיקר תחשבו מה הסיכוי שכך ייראה כדור הארץ נוכח כמויות האשפה וטביעות הפחמן שאנחנו מייצרים. עשר דקות אחרי הפחד הזה, אין לי ספק שתהיה לכם חוויה נפלאה.
אווטאר: כשף האוויר האחרון | Avatar: The Last Airbender
אם הייתם צופים בניקלודיאון קצת לפני השינה, אין סיכוי שפספסתם את הפתיח האייקוני כל כך של אווטאר המצויר. מים, אדמה, אש, אוויר, וכל הגאז’ הזה, היו אקורד הפתיחה של הסדרה, שבסך הכל מגוללת את חייו של אווטאר, ילד חביב שמלהטט ברוחות השמיים משל היו עבדיו הנאמנים. ככה פשוט, ככה מצוין.
ואז הגיע המכשול בו נפלו לא מעט סדרות וסרטים – המעבר מגרסה מצוירת לכזו המכילה שחקנים אמיתיים, בשר ודם. לכאורה לא משהו מורכב מדי, במידה ומקפידים להישען על העלילה ולזכור שסוס מנצח לא מחליפים. הפעם, האדפטציה הזו נכשלה.
אסביר. אנחנו הרי מכירים את הדמויות, את העלילה התקופתית משהו בתקופת המלחמה, ואת האויב האכזרי שצריך להביס אותו. כל מה שהיה מעניין באווטאר של האנימציה נותר. אבל מה? פתאום נוספו עוד מיני התרחשויות שלא הכרנו, שכל אחת מהן הרחיקה יותר ויותר את המקור. וחבל. מסדרה שבאמת עניינה אותי למרות שאני לא מחובבי הז’אנר, נותר מן שלד שלא מצאתי בו את עצמי. גם לא את עצמי מפעם.
