שבועות רבים עברו מאז שמורן סטלה ינאי שוחררה משבי חמאס, אבל חלק גדול ממנה עדיין לא חזר. מאז אותה שבת שחורה היא כל הזמן בתנועה: נפגשת עם מנהיגים בעולם, נואמת בעצרות ולגיוס תמיכה ועושה הכול כדי לשחרר את אחיותיה שנותרו מאחור. בריאיון אמיץ ל”עובדה” היא מספרת על ה”בדיקות ההכרחיות” שעברה ועל התחושה הנוראה שהאפילה על רגע השחרור.
“אני לא פה”, היא מסבירה. “כל דבר שאני עושה אם זה ללכת לשתות קפה בבית קפה, או לקנות טרנינג או לצאת להסתובב אז לשנייה זה מעלה חיוך כי זה נעים ותוך שנייה זה נעלם כי את נזכרת שיש משהי שיושבת על המזרן שאת ישבת עליו את בעצמך, עד לפני רגע. את לא יוצאת מהמציאות הזו. את לא מצליחה לברוח ממנה”.
מורן סטלה ינאי
היא מתיישבת לריאיון בשדה התעופה, בין ביקור לביקור. “הלו”ז המטורף הזה מחייב להיות תנועה מתמדת”, היא מסבירה. “אולי באיזה מקום זו הדרך שלי להתמודד עם הסיטואציה. אבל כשהתנועה מפסיקה – את שם”.
“המשימה שלך היא לשרוד”
“יש הרבה דברים שם שאת מבטלת, שאין זמן להתמודד איתם, שהם לא פקטור בכלל כרגע”, היא נזכרת. “המשימה שלך היא לשרוד. את חיה? אכלת? שתית? הכול בסדר. אני אתמודד”. בהמשך הדגישה כי “היה את הפחד התמידי הזה שאת תאנסי כל רגע, ועבר עוד יום ועוד יום. את מכינה את עצמך, את מזניחה את עצמך גם, כדי שתידחי. אני מבוגרת, אני בת 40, אני חטיאר…”
אבל כל הזמן להיות בדריכות לאפשרות שזה יקרה?
“הם היו עושים לנו בדיקות “הכרחיות”. מבחינתי ההטרדה המינית שאני עברתי היא לא הייתה בגדר המילה, אבל בשבילי כרגע – אני חייבת לנתק את זה מעצמי. כי באיזשהו מקום איך שלא תסתכלי על זה לקחו לך את החופש. לקחו לך הכול. אין לך כלום. את לא שייכת לעצמך. הדבר היחיד ששייך לך זה מה שיש לך בתוך הראש”.
“אץ חושבת למה בחרו בך – ולא בה”
בהמשך סיפרה גם על אחוות הנשים בשבי. “אנחנו נשים מאד חזקות”, נזכרה. “היינו מחזקות אחת את השנייה: ‘קטן עלינו'”. בהמשך אמרה בדמעות: “אני לא אתן לו את התווית לקרוא לי קורבן. זה לא יקרה. וכן, את מוצאת תעצומות נפש ממקורות ומאגרים שאת לא מבינה שתמצאי אותם בכלל”.
מאז שחזרה היא לא מפסיקה לחשוב על חטופה אחת, ששהתה איתה בשבי ונשארה מאחור – נעה ארגמני. “יש הרבה אשמה – למה בחרו בך ולא בחרו במישהי אחרת”, היא אומרת. “ובמיוחד שיצאת במחשבה שעוד יום יומיים היא תצא החוצה והיא עדיין שם”. עוד אמרה: “המזל שלנו שהוציאו אותנו בזמן, מה איתן? איפה המזל שלהן? הרי המחבלים נהיים יותר מתוסכלים, על מי הם מוציאים את התסכול שלהם? איך מוציאים את התסכול?”
איתי סבירסקי ז”ל
המחשבות שלה נודדת מדי פעם גם לאיתי סבירסקי ז”ל, שנרצח בשבי חמאס. גם אותה היא פגשה בשבי. “יש לנו את המשפט האחרון שאמרנו אחד לשנייה”, נזכרה. “‘תכתוב לי כשאתה יוצא? ניפגש בת”א לקפה'”.
אחרי יותר מ-50 ימים בשבי, היא חזרה הביתה. “לא ציפיתי שאף אחד לא ירים אלינו טלפון”, היא אומרת. “אף שר בממשלה לא הרים טלפון ואמר: את בסדר? אם הם רוצים לדעת מה קורה באמת שיסגרו את החדר, שיסגרו את החלונות, שיפסיקו לאכול שיפסיקו לשתות, שיבקשו רשות לנשום, ואז אולי הם יבינו – ושיעשו את זה במשך חמישה חודשים, באימה. אולי אז הם יגלו קצת אמפתיה”.
