נתחיל הפעם מהסוף: רק בשעה שתיים בצוהריים ב-7.10 נחת בשדות הצמודים לקיבוץ ניר עוז מסוק עם לוחמים של השייטת. הם יהיו הכוח הצבאי המשמעותי הראשון שייכנס בשערי המשק באותו היום, שבע וחצי שעות אחרי תחילת המתקפה. בניגוד לכל היישובים האחרים בעוטף, הלוחמים לא ימצאו כאן מחבלים: הם כבר חזרו לעזה. הזוועה שהתרחשה בבתים ובשבילים תתגלה לאט לאט: 77 חטופים, 40 נרצחים, הלם וחורבן.
“בניר עוז לא נורה כדור אחד: לא היה פה שום קרב, לא היה פה כלום”, מספר בני אביטל, חבר כיתת הכוננות. ניר אדר, שסבתו ואחיו נחטפו, מצהיר: “אין פה ניצולים, יש פה שורדים. לא הצילו פה אף אחד”. התושבים ששרדו לא מבינים עד היום למה לא ראו כוחות צבא בקיבוץ.
השעות האבודות בבוקר ההוא בניר עוז נותרו חור שחור, ובתחקיר “אולפן שישי” הארנו חלקים ממה שקרה באותה השבת: הצילומים וההקלטות, הלוחמים בשטח, חדרי הפיקוד בעוטף עזה, הכוח שכבר היה בדרך לניר עוז ולא הגיע, ומה שידעו באגף המבצעים שבבור בקריה – כך הפך הקיבוץ הקטן לסמל ההפקרה של השבת השחורה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
עם כמה אנשי צבא נפגשת מאז?
“המון, עשרות”, עונה ערן סמילנסקי, חבר כיתת הכוננות של ניר עוז. “הם אומרים שזה היה מחדל ופשוט מבקשים סליחה”. והוא נזכר: “אני תמיד התעקשתי שזה המקום הכי בטוח בארץ כי אין פה פיגועים. אנשים פחדו להתקרב ואני אמרתי להם: מה יש לכם לפחד, באמת? שומרים עלינו, יש צבא. הכול טוב. רוב הזמן היה פה טוב, נגמר”. ובני אביטל מוסיף: “האמנו בזה באמונה שלמה, שזה פשוט סוג של גן עדן”.
ב-6:32 נשלחה ההודעה הראשונה של שחר, רכז הביטחון: “המצב בבדיקה, נא להיכנס למרחב מוכן”. החיילים ב”בית הלבן”, ככה קוראים למוצב הקטן הסמוך לניר עוז, היו כבר בכוננות כשהירי התחיל. באותה שבת היו כאן שני טנקים ונמ”ר של גולני, שתפקידם להגן על ארבעת הקיבוצים במרחב – ניר עוז, נירים, עין השלושה ומגן – והם יוצאים מיד לגדר.
מפת אזור הקיבוץ ניר עוז והקיבוצים הסמוכים
“מקבלים פקודה מעומר המ”מ, אנחנו נוסעים צפונה, הוא נוסע דרומה”, נזכר סמ”ר במיל’ אייל זפולסקי, לוחם בגדוד 77. “אנחנו רואים שלושה מחבלים שמתעסקים שם בגדר. מתחילים ירי של מקלעים, של מא”ג לעברם – ובערך שלוש דקות אחר כך אנחנו חוטפים טיל נ”ט מדויק לעברנו. הוא פוגע 5 ס”מ מהראש שלי. אני שומע את יונתן שהוא מודיע שהוא נפגע בעיניים”.
“בהתחלה חשבנו שזו רק הגזרה שלנו שעכשיו מותקפת. לא הבנו שזה בכל עזה”, מספר רב”ט במיל’ יהונתן פינטו, לוחם בגדוד 77, שנפצע באותם רגעים. גם הטנק השני של מפקד המחלקה מותקף בידי רחפן ובירי מסיבי של המחבלים שחצו את הגדר. חלק מאנשי הצוות נהרגים, אחרים נחטפים. הטנק של אייל מוקפץ במקביל לאירוע אחר: “קיבלנו דיווח על מחבלים בקיבוץ נירים. 20 מחבלים היו שם, ואנחנו מצליחים בעצם להשמיד אותם”.
“המחבלים מגיעים עם קלאצ’ים, אר-פי-ג’יים, המון רימונים”
קילומטר בודד מפריד בין נירים לניר עוז, אבל לפעמים זה כל הסיפור – כי בניר עוז לא היה כוח צבאי והמחבלים כבר בתוך הקיבוץ. בקבוצות הוואטסאפ במשק נכתב ונאמר בזמן אמת: “הם אצלי בדירה, הצילו, הצילו”, “בבקשה בבקשה, תבואו לעזור לנו, זה מרגיש שאין פה צבא”. אלעד קציר, שנחטף, עוד הספיק לכתוב “אלוהים ישמור”, ויונתן סימן טוב, שנרצח לאחר מכן עם אשתו ושלושת ילדיו, דיווח על שמיעת ירי בקיבוץ.
החטוף אלעד קציר הספיק לכתוב “אלוהים ישמור”. ניר אדר מקריא את ההודעות מקבוצת ניר עוז
“הם עושים לנו יום כיפור”. ההודעות בקבוצה של ניר עוז ב-7.10
סמילנסקי משחזר את המתקפה, שהתבצעה מארבעה כיוונים: “המחבלים של החמאס מגיעים מאוד מוכנים, קלאצ’ים, אר-פי-ג’יים, המון רימונים. הם נכנסו מש”ג דרומי, מש”ג צפוני, משער בית קברות ומשער כרם”. כ-150 מחבלים של החמאס נכנסים מהגדר אל תוך קיבוץ ניר עוז. הם מגיעים ישר לביתו של רכז הביטחון, שמסומן להם על המפה: הם מעלים את הרכב שלו באש. רכז הביטחון יוצר קשר עם הצבא ומבקש מהם עזרה. בצבא אומרים לו: “אנחנו תחת מתקפה ובדרך להגן על המוצבים שלנו”. הרכז מסתכל דרך החלון והוא כבר פנים אל פנים עם המחבלים. הם נכנסים לחילופי אש, הוא נפצע, מחלץ לתוך הממ”ד, וכאן נותק הקשר איתו.
מי מנהל את האירוע באותן שעות?
זפולסקי: “בהתחלה היינו לבד, לא היה פיקוד. המח”ט כנראה כבר נמצא בקרב בקיבוץ נירים, בשלב הזה של היום לדעתי הוא כבר נהרג. מג”ד 51 היה בקרבות משלו בקיבוץ כיסופים. מ”פ הפלוגה שלי נמצא בקרבות משלו בעין השלושה”.
מה קורה בניר עוז?
זפולסקי: “לצערנו, אני יכול להגיד את זה באמת בצער, לא היה מי שיגיע לניר עוז”.
אבל מישהו מבין מה קורה בניר עוז באותן שעות?
“לא נראה לי”.
הפלישה לקיבוץ ניר עוז ב-7 באוקטובר
“לא היה פה צבא. היה להם את כל הזמן שבעולם לעשות כל מה שהם רוצים”
מה שקורה באותן שעות הוא תוצאה ישירה של ההפתעה המוחלטת: אין לצה”ל מספיק כוחות והגנה מול עשרות מוקדים, אין גם תמונת מצב על מה שקורה ביישובים, ולא תהיה כזאת עד הצוהריים. בינתיים בניר עוז, רק אנשי כיתת הכוננות נלחמים במחבלים. בני אביטל היה אמור היה להצטרף אבל הנשק שלו נעול בכספת ואשתו, שלא נמצאת בקיבוץ, לקחה איתה את המפתחות. “באותו רגע זה היה מאוד מתסכל, בדיעבד יכול להיות שזה הציל לי גם את החיים. כל מי שיצא להילחם…”, הוא אומר ולא מסיים את המשפט.
באותו הבוקר הוא נכנס עם ארבעה ילדים לממ”ד. ב-9 בבוקר המחבלים נכנסים לבית שלו: “הם נכנסים, דופקים לי על הדלת, אומרים לי ‘חג שמח’ בעברית, אתה שומע אותם מעשנים סיגריה, אתה שומע אותם שמים מוזיקה, שוברים, מדי פעם מנסים לפתוח את הידית”.
זאת אומרת, הם לא לחוצים בכלל.
“מה זה לא לחוצים? נהנים מזה. ואני שואל את עצמי מה קורה פה? איך יכול להיות שהצבא עדיין לא הגיע?”. נציג מוקד 100 אמר לתושבת שהתקשרה אליו כשבעלה מאבד דם: “יש הרבה מאוד חיילים ושוטרים שהרוגים, תישארו בממ”ד, לא לעשות שום דבר. זה ייקח הרבה זמן לפנות אתכם”. את מה שהבין הנציג במוקד 100 לא מבינים רוב הכוחות שבשטח, גם שלוש וחצי שעות אחרי תחילת המתקפה.
הסימון על תיבות הדואר בקיבוץ ניר עוז: מי נרצח ומי נחטף | צילום:
N12
באוגדת עזה יש כאוס מוחלט: שרשרת הפיקוד קורסת, אין תמונת מצב, גם המחשבים נופלים. בבור הפיקוד בקריה חוזרים לעבוד על מפות נייר. עמית גורן, תושב ניר עוז שלא היה בקיבוץ, מגיע ליחידה שלו בפלמחים. “אני העברתי למי שאני מכיר ביחידה שבניר עוז אין כוחות צה”ל, ובמקביל דיברתי עם האוגדה שפה וביקשתי שיגיעו לניר עוז כי בניר עוז אין צבא. הבנות שענו בחמ”ל אמרו שמישהו אחר מגיע – אני ראיתי מסוקים של היחידה ממריאים, חלק לשחרר את האוגדה, בארי, עלומים – אז מישהו אמור להגיע. בפועל כנראה הייתי צריך לעלות על אחד המסוקים שיצאו מהיחידה ולהביא אותו לניר עוז, אולי. אולי זה היה עוזר”.
בשידור חי בשעה 10 בבוקר שודרה השיחה עם דורין שהייתה נצורה בממ”ד עם ילדיה, אבל ספק אם מישהו באוגדת עזה רואה אותה. בחטיבה הדרומית המח”ט נהרג, הסמח”ט פצוע – ואף אחד בפיקוד הדרום לא יודע לשים אצבע על האירוע בניר עוז. נורת האזהרה לא נדלקת. סמילנסקי מדגיש: “לא היה פה צבא. היה להם את כל הזמן שבעולם לעשות כל מה שהם רוצים. בשעה 10 הם עוד התהלכו לי פה כבר עם נשקים מאחורי הגב, עושים צחוקים, מעשנים סיגריות”.
“יכול להיות שזו הייתה החלטה לא נכונה. לא רציתי לירות בטעות לעבר אזרחים”
בצילום מצומת מגן בשעה 10 בבוקר אי אפשר לפספס את האש והעשן: מסוקי קרב תוקפים מסביב, אבל אף כוח לא נכנס פנימה. זפולסקי מסביר: “יש גלים של חדירות, כל פעם אנחנו חוזרים לקיבוץ נירים, עד שבשלב אחד אנחנו מתחילים מרדף אחרי מחבלים לעין השלושה”.
קיבוץ ניר עוז עולה בלהבות ב-7.10 בעשר בבוקר, כפי שתועד מצומת מגן | צילום:
דקל אגמי
באזור השעה 10 וחצי בבוקר, קולטת מצלמת האבטחה בכניסה לקיבוץ טנק שמגיע לשער. הוא יורה פגז או שניים ומסתובב. עד לרגע שבו ראו את התיעוד בזמן הצילומים, היו לוחמי הטנק משוכנעים שהאירוע הזה התרחש בצוהריים: עכשיו הם מבינים שאיבדו בקרב תחושת זמן. “הכול הלך מהר ולאט, זה מה שאני יכול לומר”, אומר פינטו, וזפולסקי מסכים: “היום הזה הוא מאוד מעורפל”.
צוות הטנק מזהה בכניסה לניר עוז בוזזים שגונבים ציוד מהמשק: אלו הגיעו בעקבות המחבלים. “אנחנו בעצם מתחילים לעשות ירי לעברם, או לפחות לכיוונם”, מספר זפולסקי, “לא נכנסנו לתוך הקיבוץ עצמו”.
למה?
זפולסקי: “מבחינתי, איך שאני ראיתי את זה, טנק בתוך קיבוץ זה כמו פיל בחנות חרסינה. יכול להיות שזו הייתה החלטה לא נכונה, החלטה שקיבלתי אז באותו יום: לא רציתי לירות בטעות לעבר אזרחים או לירות לתוך בית, אז ההחלטה הייתה לא להיכנס לקיבוץ, מההבנה שיש סיכוי רב שאזרחים ייפגעו כתוצאה מזה”.
החיילים זיהו בתיעוד את הטנק שלהם בכניסה לניר עוז ב-10:30
בעצם עדיין לא נופל פה האסימון שזה אירוע אחר לגמרי, נכון? של מה שקורה בתוך הקיבוצים, לא מבינים את זה עדיין.
זפולסקי: “אנחנו נמצאים בתוך לחימה, בכוונה גם לא פותחים את הטלפון”.
אז בעצם אין לכם דרך להבין שבתוך הקיבוצים אנשים נרצחים ונחטפים, נכון?
“נכון”.
חשוב לומר: צוות הטנק הזה מתנהל באותן שעות לבד. הם בלחימה כל הזמן, למרות שהם פצועים. אף אחד לא נותן להם הוראות או עונה להם בקשר. הצבא הגדול עדיין שבוי בקונספציה: איש לא מבין שבקיבוץ המבודד מתרחשות זוועות.
בבית משפחת יהלומי, האבא אוהד יוצא להגן על המשפחה שמתחבאת בממ”ד. “הם ירו באוהד, אנחנו שמענו את זעקות הכאב, ואז הם נכנסו לממ”ד”, מספרת בת שבע. “התחלנו לצעוק במשך כמה דקות ‘הצילו! הצילו!’ ואמרתי להם: ‘לא, לא. לא, אני לא באה איתכם לעזה’. כשהמחבלים נכנסו לממ”ד, אמרתי לילדים ‘תצעקו, שישמעו אותנו’, הייתי בטוחה שהצבא נמצא. המטרה הייתה להתעכב כמה שיותר, בתקווה שהצבא ייכנס ויחלץ אותנו. אבל הצבא לא הגיע”.
בת שבע יהלומי נחטפת מביתה עם שלושת ילדיה. המחבלים מובילים אותה על שני אופנועים לכיוון עזה: היא עם תינוקת וילדה על אחד, והבן איתן על אופנוע אחר. “מה שתפס אותי מאוד והדהים אותי זה היה הכמות של המחבלים בכל מקום, מסתובבים חופשי, ועדיין עוד לא תפסתי את גודל האירוע בראש שלי – מבחינתי היינו המשפחה היחידה שנחטפנו. הם פונים שמאלה לכיוון עזה, על דרך האספלט המרכזית הולכים המונים, המונים – סוחבים כל מה שהם הצליחו לגנוב מהקיבוץ. אתה רואה אנשים הולכים עם טלוויזיות כאלה גדולות על הגב, זה היה כל כך סוריאליסטי”.
החטיפה של משפחת יהלומי מניר עוז
“הטנק לא עצר. היינו מוקפים באלפי מחבלים מסביב”
“בערך 200, 300 מטר מהגבול, התחילה איזושהי מהומה מסביב, בתוך ה’יציאת מצרים’ הענקית הזאת של המחבלים, ואני רואה שני טנקים מגיעים מכיוון מערב, נוסעים בשדה בפראות, ומצד שמאל אני רואה מסוק קרב שיורה. כשהתחילה המהומה, האופנוע שלנו נופל, ואז הטנק בעצם נמצא ממש לידי – אני מנופפת בתקווה שהוא יעצור אבל הוא לא עצר, הוא לא יכול היה לעצור, היינו מוקפים באלפי מחבלים מסביב. אבל הוא נתן לי את שבריר השנייה הזה להתחמק ופשוט לברוח עם הבנות לתוך השדות”.
הוא מזהה אותך?
“אני לא יודעת, זאת שאלה שהייתי רוצה לקבל עליה תשובה גם היום”.
וזפולסקי משחזר: “פתאום אני רואה מולי אישה עם שני תינוקות, מחזיקה אותם ככה. אנחנו מסתכלים שנייה, הצוות, עוצרים שנייה, חושבים ולא מבינים מה זה. קשה מאוד לדמיין אירוע של חטיפת אזרחים. יכול שזה חוסר הבנה, יכול להיות שזה גם קצת מנגנון הגנה של הגוף לא לרצות להבין מה קורה שם. לא חשבתי אי-פעם שאני אראה דבר כזה”.
בת שבע יהלומי ובנותיה חוזרות לניר עוז ב-7.10 אחרי שברחו מהחוטפים
בת שבע ושתי בנותיה מצליחות לעשות את דרכן בחזרה אל הקיבוץ. הבן איתן נחטף, וגם האבא אוהד. “בכל פעם שעבר מסק”ר מעל הראש שלי אמרתי ליעל ‘בואי ננופף, שיראו מי אנחנו, שלא יירו עלינו בטעות’. וגם קיוויתי שאולי הם יעבירו את המסר שיש פה חטופים ואיכשהו יגיע אלינו ג’יפ צבאי, אבל זה לא קרה”. ההודעות המבוהלות של תושבי הקיבוץ נמשכו: “דופקים על חלון הממ”ד, הבית נשרף, למה מפקירים אותנו? הדליקו לנו את הבית, אנחנו נחנקים”.
הערב אנחנו מפרסמים לראשונה שבשיחה שמתנהלת בשעה 11 בין אגף המבצעים לפיקוד הדרום, מדווחים בפיקוד כי כוח של סיירת מטכ”ל נמצא בדרכו לניר עוז – אבל הכוח הזה לא מגיע לקיבוץ, משהו השתבש בדרך. ובפיקוד לא מעדכנים אף אחד שאין כוח אחר בדרך לקיבוץ.
“יש חלון שמשקיף על המרפסת, שם ראיתי בין 10 ל-15 מחבלים”, נזכר ירון מאור, תושב ניר עוז. “ברגע שהמחבל הראשון נכנס אני מתקדם אליו, תוקע בו שתי יריות. הם מתחילים לנסות לפתוח את הדלת, יורים פה על כל החזית, וזורקים רימון”.
“כל הקיבוץ הזה מת מבחינתם, או חטוף, ואפשר ללכת”
מה שקרה לירון קורה בשעות האלה בעשרות בתים בניר עוז: הקיבוץ נכבש. “התקשרנו לכל מקום אפשרי, למשטרה, מד”א, קצינים שאנחנו מכירים, משפחה שאנחנו מכירים”.
מה אמרו לך?
“שהם בדרך. הם עדיין בדרך”.
שירי ביבס נחטפת מביתה עם ילדיה אריאל וכפיר ביבס
המחבלים עומדים לפרוץ פנימה. ירון, ברגע האחרון, נכנס עם משפחתו לממ”ד – ואז מציתים את הבית. “בשלב הזה אני מבין שאנחנו לא הולכים לצאת מזה חיים, אני עושה טקס פרידה, אני אומר לה שאני אוהב אותה לנצח ואנחנו כנראה גמורים. ואז הם שרפו אותנו ממש, כליל. ואנחנו מתחילים להיחנק בתוך הממ”ד”.
חמש שעות עברו, אנשי ניר עוז לבדם. בנקודה הזו, צריך לומר, המיקום המבודד של ניר עוז פעל לרעת הקיבוץ: הקרבה לעזה הקלה מאוד על המחבלים, והיה קושי להגיע לאזור בגלל מארבים על כבישי הגישה. השעה 11 וחצי: עמית גורן שנמצא בבסיס פלמחים מנסה ליצור קשר עם אחותו שבקיבוץ. “אימא שלחה הודעה שעדי נגב הלכה לראות מה קורה עם שני בבית שלה והבית היה ריק. אחרי כמה זמן היה כבר את הסרטון בטיקטוק שהיא על איזו עגלה, אז ראיתי שזאת היא”.
מה הרגשת?
“לא, הייתי מנותק מהכול. שמע, שם התרכזתי בלהתארגן על ציוד ולצאת להילחם. אני הבנתי ב-12 בצוהריים שאף אחד לא יודע מה קורה בניר עוז. קיבלתי טלפון ממישהו מהשב”כ, שאל אותי מה קורה בניר עוז. אני ניסיתי להתקשר למי שאני מכיר באוגדה, כל פעם הם אמרו שיש יחידה אחרת שבדרך לפה. סיור מסוים, שני ג’יפים או משהו כזה ששלחו לניר עוז והסתבכו בדרך, כנראה”.
הרס וחורבן בבית בניר עוז | צילום:
אריק מרמור, פלאש 90
ובני אביטל מספר: “בסביבות 12:00 אני שומע אותם אומרים: ‘יאללה, יאללה’, שתיים, שלוש דקות הם עוזבים ואז שקט איזה חצי שעה. שקט כמו אפוקליפסה כזה”.
אין התנגדות, אין צבא, למה הם עוזבים?
סמילנסקי: “לדעתי הם בעצמם היו מבולבלים ולא הבינו למה אין פה צבא. כי הם באו להילחם, ובשלב מסוים הם פשוט הרימו ידיים ואמרו ‘טוב, מיצינו, עברנו בכל הבתים’, כל הקיבוץ הזה מת מבחינתם, או חטוף, ואפשר ללכת.
לכמה בתים, אגב, בקיבוץ הם לא נכנסים?
“שניים. שני בתים”.
ואביטל מוסיף: “אני יוצא החוצה ואנחנו מתחילים ללכת, ואין אף אחד. אין אף אחד, רק ערן ואני מסתובבים, ואתה רואה את כל הדלתות פתוחות, אתה רואה את הכול עולה באש”. בסיור בקיבוץ סמילנסקי מספר: “כמעט בכל בית פה מישהו נרצח או נחטף – זה הבית של איציק אלגרט, הוא עד היום חטוף, זה הבית של משפחת ביבס הג’ינג’ים החמודים שנחטפו מפה”.
באזור השעה 13:50 נכנס לקיבוץ כוח משטרתי ראשון. הם יפגשו את ירון מאור בדיוק כשיצא ברגע האחרון מהממ”ד הבוער. במקביל יגיע צוות של אגוז באוטובוס מצומת תפוח. בשתיים נוחת המסוק ועליו לוחמי השייטת. כשהם חוברים לאנשי הקיבוץ, הם מגלים שאין כאן אויב: המחבלים הספיקו אפילו לפנות את כל הגופות של חבריהם.
תיעוד: הכוח המשטרתי הראשון נכנס לקיבוץ ניר עוז רק בשעה 13:50 ב-7.10
ספר לי את הרגע הזה שאתה יוצא מהממ”ד, מה אתה רואה בחוץ?
“השמיים היו שחורים, מכוסים בעשן”, עונה ניר אדר. “מולי נמצא הבית של אח שלי, אני רואה אותו עולה באש מול עיניי, וחיילים בהלם. לוחמי שייטת ואגוז בהלם, להוציא ילדים בתחתונים מפויחים מממ”דים”.
ובת שבע יהלומי מספרת על המפגש עם הלוחמים: “רצו לכיווננו שני חיילים, וכשהם הגיעו אלינו, אני אספתי את עצמי ואמרתי להם שחטפו את הבן שלי, ושאוהד כנראה מת בכניסה לממ”ד. הם היו מקסימים, כן? הם מאוד דאגו לנו, הם הכניסו אותנו מיד לאוטובוס ונתנו לנו מים, הם אמרו לנו לשבת באמצע כי הם לא ידעו מה קורה, הם שאלו אותי אם יש מחבלים בקיבוץ”.
מה מרגישים אחרי זה? גם נלחמתם בגבורה אדירה, אבל גם המחיר הוא כל כך מטורף.
זפולסקי: “רגשות מעורבים, להרגיש שבגזרתי קרה אירוע כמו שקרה בניר עוז. זה לא משנה מה שעשינו עד אז, עדיין יש את המועקה הזאת שקיימת”.
פינטו: “אתה לא מרגיש כמו גיבור, יש ריק כזה”.
זפולסקי: “אני לא מרגיש כמו גיבור”.
“ואם הם לעולם לא יחזרו?”
חצי שנה עברה, הקיבוץ עדיין עומד כמו אנדרטה למה שהיה כאן פעם. מעבר לגדר מוחזקים עדיין 35 חטופים מהקיבוץ הקטן הזה. בצבא לא התחילו את התחקירים – וראש הממשלה, הוא לא מצא זמן ואומץ לבוא לדבר עם הקהילה הזאת, עם כל אלו שהיו כאן לבדם, בשעות האבודות של ניר עוז.
עמית גורן אומר: “אתה לא יכול להחזיר את מי שנהרג פה. אבל אולי, כדי לשפר את המצב, אתה יכול לפחות להחזיר את החטופים שנמצאים שם. חצי שנה אזרחים חטופים בעזה, מה זה? ואנשים מדברים איתך אם לשחרר או לא לשחרר מחבלים – ביזיון”.
וניר אדר מצהיר: “אנחנו ב-7 באוקטובר. אנשים פה לא מצליחים, לא יכולים לעבור תהליך שיקום, כי הם לא יכולים לעשות שום דבר שהוא כאילו הנאה בחיים כי אתה אומר ‘איך אני ישן טוב כשההוא במנהרה? איך אני אוכל טוב כשאח שלי קבור באיזה חולות של עזה שם? ואם הם לעולם לא יחזרו? אז מה, גם אנחנו נידפק וניתקע כל החיים?”
סמילנסקי אומר: “היינו בטוחים שאנחנו כאלה חזקים וטכנולוגיות ומה לא, באמת נתנו לנו בראש, עשו לנו בית ספר. מקווה שנלמד מזה, ההיסטוריה יודעת לחזור על עצמה”.
בפעם הבאה שהם יבואו אתה תהיה מוכן אחרת?
“כן. אני אגן על עצמי. אני סיימתי לסמוך על אחרים שיגנו עליי”.
הכתם נשאר על הקירות של ניר עוז, המחנק נותר בגרון. והם עדיין לא מבינים איך זה קרה לנו – ואיפה היה הצבא שכל כך סמכו עליו: “אנחנו עדיין מחכים לו”.
תחקיר: נוי ברכה ומעיין נווה
תגובת דובר צה”ל
“צה”ל החל בתחקיר אירועי 7 באוקטובר לרבות האירועים בניר עוז. בסיומם יוצגו הממצאים בשקיפות לציבור. ב-7.10 צה”ל כשל בהגנה על אזרחים ויצא למלחמה. בכל יישובי העוטף והמוצבים לחמו בגבורה עילאית לוחמים ואזרחים אשר חרפו את נפשם בקרבות במטרה לעצור כמה שיותר מהר את מסע ההרג ולהציל חיים. צה”ל עומד לצידן של המשפחות השכולות ופועל להשבת החטופים”.
