פרשת תזריע עוסקת בעניינו של המצורע.
בשורות הבאות נראה את אחד הפרקים בספר מלכים (מלכים ב’, פרקים ו’-ז’) שעוסק בעניינם של ארבעה מצורעים, ונלמד ממנו מוסר השכל חזק וחשוב לחיינו.
באותה תקופה התרחשה מלחמה בין יהורם בן אחאב – מלך ישראל, לבן הדד – מלך ארם. מחנה ארם הציב מארבים לחיילי ישראל, אך מלך ארם נוכח לדעת שבאורח פלא חיילי ישראל מצליחים שלא ליפול באותם מארבים. למעשה, מי שהעביר את המידע על המארבים היה זה אלישע הנביא.
מלך ארם חשד שיש מרגל בתוך מחנהו שמעביר מידע למלך ישראל: “וַיִּסָּעֵר לֵב מֶלֶךְ אֲרָם עַל הַדָּבָר הַזֶּה, וַיִּקְרָא אֶל עֲבָדָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, הֲלוֹא תַּגִּידוּ לִי מִי מִשֶּׁלָּנוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְֹרָאֵל”.
אחד מעבדי מלך ארם גילה למלך שאלישע הנביא הוא זה שמגלה הכל למלך ישראל. בעקבות כך זעם מלך ארם, הוא החליט לבצע נקמה באלישע, ונודע לו שאלישע שוהה באותה העת בשומרון.
מלך ארם הקים מצור כבד על שומרון, כדי לשבור את עם ישראל ואת אלישע הנביא, ובעקבות המצור שרר רעב כבד בשומרון.
הרעב הלך והחמיר, עד שיום אחד נגשה אישה אל מלך ישראל וסיפרה לו שהיא סיכמה עם חברתה שהם יאכלו את בנה שלה היום ואילו למחרת יאכלו את בן חברתה. ואכן ביום הראשון התחלקו בבנה, אך למחרת כאשר הגיעה לאכול את בן חברתה, היא העלימה אותו: ”וַתֹּאמֶר: הָאִשָּׁה הַזֹּאת אָמְרָה אֵלַי תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ הַיּוֹם וְאֶת בְּנִי נֹאכַל מָחָר. וַנְּבַשֵּׁל אֶת בְּנִי וַנֹּאכְלֵהוּ, וָאֹמַר אֵלֶיהָ בַּיּוֹם הָאַחֵר תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ, וַתַּחְבִּא אֶת בְּנָהּ”.
המלך נחרד והוא החליט לנקום באלישע הנביא, כשלפי הבנתו אלישע הוא זה שאשם במצור, גם משום שהוא אינו מושיע את העם בתפילותיו. בסופו של דבר המלך מתעשת ומבין שלא יועיל להרוג את אלישע, ואז אלישע הנביא מבשר שנאמר לו בנבואה שכבר מחר הרעב ייפסק ויהיה אוכל בשפע ובזול.
באותה העת היו מחוץ לשערי העיר ארבעה מצורעים. מצורעים אלו נשלחו מן המחנה, כדין התורה שיש לשלוח את המצורעים מחוץ לשערי העיר. מצורעים אלו, שאף הם היו בחרפת רעב, החליטו שמאחר ובין כה הם עומדים למות ברעב במוקדם או במאוחר, ייתכן שעדיף להם ללכת למחנה ארם, שם אולי ירחמו עליהם ויתנו להם מאכל.
ואכן, ארבעת המצורעים פנו ללכת למחנה ארם, והם הופתעו לגלות את כל המחנה נטוש, כשהוא מלא כסף, בגדים ואוכל. צבא ארם ברח והמצור כבר לא קיים.
הסיבה לאותה מנוסה היא נס עצום, שהקדוש ברוך הוא השמיע לארם קולות גדולים: “והשם הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה שָׂכַר עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ. וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף וַיַּעַזְבוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת סוּסֵיהֶם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר הִיא וַיָּנֻסוּ אֶל נַפְשָׁם”.
לאחר שארבעת המצורעים מגלים את המחנות הנטושים, הם אוכלים ושותים, ולוקחים מהשלל שנשאר במחנות ומטמינים אותם. לאחר זמן מה מחליטים המצורעים, כי זהו יום בשורה, ואין מן הראוי להמתין איתה עד הבוקר, ולכן הם החליטו מיד לשוב לשער העיר ולהודיע על בריחת מחנה ארם: ”וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִֹים, הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹוֹרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן”.
מלך ישראל חשש בהתחלה שמדובר שוב במארב, אולם בסוף התברר לו שאכן השם עשה נס ומחנה ארם ברח. העם כולו יצא למחנה ארם כדי לקחת אוכל ותבואה, ובעקבות הכמויות הרבות של האוכל והתבואה שבמחנה ארם, ירד מחירם של החיטים והשעורים, כנבואת אלישע.
לפני שהמצורעים גילו שמחנה ארם ברח, הם עמדו בפני דילמה והיה להם שלוש אפשרויות: אפשרות אחת היא לצעוד בחזרה לעיר שהכניסה אותם להסגר מלכתחילה, ולנסות להיכנס למרות היותם מצורעים (פיקוח נפש). אבל מה הטעם? לא היה אוכל בתוך העיר. אפשרות שניה הייתה לצעוד קדימה למקום שבו חנה מחנה ארם. שם היה הרבה אוכל, אבל כמובן שהם מסכנים עצמם בכך שהרי הם גם שייכים לאויב והם גם מצורעים. ג. הם יכלו להמשיך לשבת מחוץ לחומות העיר, ולמות ברעב.
נשים לב שהם הגיעו להבנה חשובה מאוד – לשבת בחוסר מעש ולא לעשות כלום זה לא פתרון! מה כן? הם בחרו לנוע לכיוון האויב, ואז, כאמור, קרה משהו יוצא דופן. צבא ארם דמיין שהם שומעים רעש של כלי מלחמה כבדים, והם פשוט ברחו.
כמו כל סיפורי התנ”ך, גם הסיפור הזה מכיל בתוכו תובנות ולקחים רבים. נתמקד בחלק מהם.
מהו מוסר ההשכל?
לפעמים אנחנו מרגישים כאותם “מצורעים” – מבודדים, מנודים ותקועים בחיים. אנחנו מוצאים את עצמנו “בין הפטיש לסדן”. כל האפשרויות נראות עגומות. הדבר הגרוע ביותר לעשות במצב כזה הוא להישאר באותו מקום. כמו שהמצורעים הגיעו למסקנה חד משמעית שבאותו מקום הם לא נשארים, כך גם אנחנו חייבים לנוע! חייבים לעשות שינוי! לעשות משהו! עם הזהירות הנדרשת, יש להתקדם למרות שאנחנו חושבים שאנחנו מכניסים את עצמנו למחנה האויב. עצם הצעד הזה יכול לשנות את המציאות שלנו ויתכן שנגלה תוצאה בלתי צפויה שיכולה לשנות את כל המצב שלנו.
לפעמים אדם מרגיש תקוע בעסק שלו, בזוגיות שלו, במצב הפסיכולוגי האישי שלו, או בכל מצב משתק אחר בחיים. הדבר הגרוע ביותר שהוא יכול לעשות הוא להישאר במקום אחד ולאפשר לעצמו “למות ברעב”. יש לעודד אותו לעשות משהו חדש ושונה בחייו, ולזעזע את המערכת שלו.
כאשר אנו משנים את הדפוסים המוכרים שלנו, אנו פותחים מסלולים חדשים במוח שלנו, וזה יכול ליצור הזדמנויות שלא ניתן היה להעלות על הדעת קודם לכן.
נחדד זאת יותר.
הרבה פעמים אנו חוששים לעשות שינויים בגלל שמולנו ניצב אויב. האויב יכול להיות חברים או בני משפחה שלא מסכימים עם השינויים שאנו עוברים, הוא יכול להיות אפילו קולות פנימיים בתוכנו, דמיונות שווא ופחדים. אנו חששים מתגובה של “האויב”. אנו חוששים מה אחרים יגידו עלי? יקבלו אותי או ידחו אותי? נשוב למצורעים ונראה שגם הם חששו שצבא שלם ממתין לתקוף אותם, אבל למעשה – כאשר הם התקדמו למחנה האויב התברר שהוא כלל לא קיים.
כשאדם עושה את הדבר הנכון והראוי, בפרט כשמדובר בעבודת השם, אין לו לדאוג מ”מה אחרים יגיבו”, עליו לצעוד קדימה ואולי הוא יגלה שבצד השני בכלל לא קיימת התנגדות.
