נעמי פולני, כלת פרס ישראל, הלכה לעולמה בגיל 96. פולני ידועה בתור האמא של הלהקות הצבאיות: בשנות החמישים היא ביימה את הלהקות הצבאיות השונות ובכך תרמה רבות לסגנון המוזיקלי, הכוריאוגרפיה וההעמדה הייחודית של כמה מהשירים הידועים ביותר שיצאו מאותן להקות. כמו כן, בשנות השישים הקימה את להקות “התרנגולים” ו”החמציצים”. עם השנים, פולני עבדה כמעבדת מוזיקלית בתכניות רדיו שונות, כמורה למוזיקה ובימוי, וכן כשחקנית – בסרטים דוגמת “מישהו לרוץ איתו” ו”היורד למעלה”. היא הניחה אחריה שני ילדים.
שר התרבות מיקי זוהר ספד לפולני: “נעמי שימשה במשך עשרות שנים כפנים של עולם הבמה הישראלי, והיוותה חלק משמעותי ומשפיע בתרבות וביצירה הישראלית מראשית דרכה ועד היום. האנרגיות והתשוקה לבמה שאפיינו אותה יזכרו לעד. שמה ופועלה הגיע לכל בית בישראל, חצה דורות והגיע לכל בית בישראל. מורשתה ודרכה נצרבו לעד בהיכל הכבוד של התרבות הישראלית”.
נשיא המדינה יצחק הרצוג כתב ב-X (לשעבר טוויטר): “נזכור באהבה ובהערכה את האם המייסדת של להקת התרנגולים הבלתי נשכחת, ומי שתרמה בכישרונה העצום לפיתוח התרבות הישראלית המקורית. בזכותה ולאורה התעצבה מנגינת חייהם של רבים מאיתנו. תנחומיי לבני משפחתה ולכל אוהביה”.
פולני נולדה בתל אביב ב-1927, נכדתו של ד”ר חיים חיסין, ממקימי העיר העברית הראשונה. בצעירותה היא למדה בתיאטרון “האוהל”, שם פגשה את שייקה אופיר לראשונה. בהמשך התגייסה פולני לפלמ”ח, תקופה אותה תיארה בדיעבד כמאושרת ביותר בחייה; באותה נשימה, היא סיפרה שנים לאחר מכן שעברה באותה התקופה הטרדה מינית אלימה.
נעמי פולני עם הצ’יזבטרון ב-1949 | צילום:
Israeli GPO photographer
פולני הייתה ממקימי להקת הבידור של הפלמ”ח, הצ’יזבטרון, שהופיעה בפני חיילים במהלך מלחמת העצמאות. פולני הגיעה ללהקה בהמלצתו של אופיר, והופיעה בה לצדו ולצד יואל זילברג, זהרירה חריפאי ועוד. היא נחשבה לאחת מכוכבות הלהקה, בין השאר בזכות הסולו שלה בשיר “היו זמנים” והדואט שלה עם אופיר בשיר “היי הג’יפ”. הלהקה התפרקה ב-1950, ופולני המשיכה בלימודי התיאטרון והמוזיקה שלה, והחלה לשחק בתיאטרון הקאמרי.
בשנת 1957 הוזמנה לביים ולנהל את להקת גייסות השריון. כשנתיים לאחר מכן, פולני התבקשה להיות אחראית על העמדת הפזמונים עבור להקת הנח”ל לתכנית “בדרך כלל”, בבימויו של יוסי בנאי. עם השנים, פולני הפכה לסמכות אמנותית על הלהקות הצבאיות ככלל וטיפחה סגנון מוזיקלי ותיאטרלי אחיד עבור כל שירי הלהקות הצבאיות. ההעמדות שלה המשיכו להשפיע על הלהקות גם שנים אחרי שסיימה את תפקידה בהן.
ב-1960 כמה מבוגרי להקת הנח”ל ביקשו להמשיך לעבוד יחדיו. על כן, פולני הזמינה עוד כמה משוחררים מהלהקות הצבאיות השונות בהן עבדה, והקימה את להקת “התרנגולים”. “התרנגולים” אמנם פעלה במשך שנים ספורות בלבד, אבל נחשבת לחלוצית בסגנונה ובשיריה, ומתוכה יצאו, בין השאר, יהורם גאון, שלישיית הגשש החיוור, וגם ליאור ייני (שבהמשך אף הפך לבעלה ולאבי ילדיה של פולני).
פולני והלהקה נעזרו ברפרטואר הלהקות הצבאיות, אך גם הזמינו שירים מקוריים מכותבים חשובים כמו חיים חפר ודן אלמגור – שכתבו להם שירים כמו “פנס בודד”, “יוסי ילד שלי מוצלח” ו”כשאת אומרת לא”. כוכבי הלהקה סיפרו עם השנים שפולני הייתה במאית קשוחה, מדויקת ויעילה. היא הפצירה בחברי הלהקה שיעבדו כקולקטיב, ולא יחשבו שיש ללהקה כוכב יחיד. ב-1963 “התרנגולים” זכתה בפרס כינור דוד, מפרסי התרבות הראשונים בתולדות המדינה (ומהבודדים שפעלו באותן שנים).
נעמי פולני וגברי בנאי ב-2010 | צילום:
שי פרג
באותה שנה, ואחרי כמה הופעות באירופה, הלהקה התפרקה. שלוש שנים לאחר מכן, ב-1966, פולני הקימה את להקת “החמציצים”, בה השתתפו ארבעה מחברי התרנגולים (ביניהם עליזה רוזן וליאור ייני). היא נתפסה במידה רבה כממשיכת דרכה של אותה להקה מיתולוגית, אך לא השתוותה אליה בהצלחתה, והתפרקה מהר.
בשנים שלאחר מכן, פולני המשיכה לעסוק במוזיקה ובבימוי, אבל רחוק יותר מהמיינסטרים הישראלי בו פעלה עד תחילת שנות השישים. היא נישאה לליאור ייני והביאה איתו לעולם שני ילדים, יותם ואיה. השניים התגרשו ב-1970, ופולני עברה עם ילדיה לחיות במושבה כינרת. בשנות השמונים ייני הכיר את אחיינתה של פולני, רותי פולני, ובהמשך נישא לה.
פולני עבדה כמעבדת מוזיקלית ברדיו קול ישראל במשך שנים ארוכות, וכן לימדה מוזיקה וביימה אירועים בעמק הירדן. ב-1998 העלתה את המופע “התרנגולים חוזרים” במסגרת פסטיבל ישראל וניסתה להרים הרכב שישחזר את הצלחת הלהקה המקורית, בשם “התרנגולים 2000”. למרות שפולני ערכה אודישנים קפדניים, ולמרות שהחזרות נערכו במשך לא פחות משנה, ההרכב לא התקבל בהתלהבות. פולני טענה שהיא אמנם גאה בניסיון לעשות זאת, אך הבהירה שלא הייתה זאת היוזמה שלה, ושעשתה זאת לשם הפרנסה.
ב-2006 הופיעה פולני בסרטו של עודד דוידוף “מישהו לרוץ איתו”, המבוסס על ספרו של דויד גרוסמן, ובו גילמה את הנזירה תיאודורה. ב-2009 השתתפה בהצגה “איולף הקטן” בתיאטרון הבימה. ב-2010 הוענק לה פרס מפעל חיים מטעם אקו”ם, ובעקבותיו נערך מופע מחווה חגיגי לכבודה בהשתתפות קרן פלס, הראל סקעת ואחינועם ניני.
בשנים אלו פולני עלתה לכותרות בנסיבות מדאיגות. ב-2013 פורסם פוסט בפייסבוק שנהיה ויראלי, ובו נכתב כי פולני מתקיימת בעיקר מדמי הביטוח הלאומי שהיא זכאית להם (כ-2000 שקלים בלבד), וקרא לסייע לה להגיע לאיזושהי רווחה. באותן שנים פולני נעזרה בכסף שקיבלה בעקבות פרס מפעל החיים, אבל גם הוא אזל לה.
נעמי פולני ונפתלי בנט במעמד קבלת פרס ישראל | צילום:
Yonatan Sindel, flash90
“אם תשאלו אותה אם היא צריכה כסף, היא תגיד לכם שיש הרבה שזקוקים לעזרה”, סיפרה מקורבת לפולני לחדשות 12 בזמנו. “היא צנועה, לכן היא מנמיכה את עצמה. אבל חייבים להציל אותה מהמצב הזה, כל עוד אפשר”. בתגובה, אמרה פולני ל-12: “אני לא מעוניינת לעסוק בזה, למדינה יש הרבה מטלות אחרות”. פולני סיפרה שמספר חברים, חלקם מלהקת התרנגולים, מסייעים לה להתקיים כלכלית.
בעקבות הפרסום, קיבלה פולני עבודת עריכה ברדיו FM103, שם ערכה רצועה שבועית במסגרת “שבת עברית”. ב-2018, זכתה פולני באות הוקרה מנשיא ישראל דאז, רובי ריבלין. לכבוד אות ההוקרה פולני התראיינה לישראל היום בריאיון שנוי במחלוקת – ובו הגנה על עמיתה לשעבר חנן גולדבלט שהורשע באונס, וקראה לפרשת חטיפת ילדי תימן “עלילה איומה ונוראית”. בעקבות הריאיון, חברת הכנסת לשעבר נאוה בוקר קראה לריבלין לבטל את פרס ההוקרה לפולני.
ב-2019, פולני זכתה בפרס ישראל לתיאטרון ולמחול – חמש שנים לאחר שאמרה בריאיון כי אם יציעו לה את הפרס, היא תסכים לקבלו מסיבות כספיות. על זכייתה בפרס ישראל אמר ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט (שר החינוך דאז) כי “פועלה התרבותי העשיר העניק לנו עשרות יצירות מחול, תיאטרון ומוסיקה”, ושמדובר ב”לוחמת תרבות אמיתית”. בריאיון לחדשות 12, אמרה פולני: “יש בי שביב של שמחה. אני קמצנית”.
