עדן גולן חיכתה לרגע הזה כל חייה. ברוסיה היא כבר הייתה כוכבת, היה לה קהל מעריצים והיא הופיעה על הבמות הכי גדולות, אבל מבחינתה זה היה רק הכנה לרגע האמת, לרגע בו תזכה סוף סוף להכרה בישראל – ואז בבום זה קרה. האודישן שלה ב”הכוכב הבא לאירוויזיון” עשה היסטוריה וגרף 100 אחוזים מהשופטים והקהל, ומאז היא סללה את דרכה לגמר הגדול (שלישי, אחרי החדשות, קשת 12), קטפה מחמאות אדירות מהשופטים (“גם כוכבות הפופ הגדולות בעולם לא יודעות לשיר כמו עדן גולן”) – וכעת היא אחת הפיינליסטיות הבולטות בהימורים לזכייה.
היא לא מסוג המתמודדות הרגיל שמגיע לתוכנית, אבל כשחושבים על זה שום דבר בעדן הוא לא בדיוק רגיל. בין אם אהבתם אותה ובין אם פחות התחברתם, דבר אחד ברור לכולם – מדובר בכוכבת. היא לא מפחדת לקחת סיכונים, לא מתרגשת מנאמברים מורכבים וממש לא נלחצת מרף הציפיות המטורף שהציבה לעצמה, אתגרים רק מניעים אותה יותר. “זה נותן לי עוד יותר דרייב וחשק להוכיח את מה שיש בי, אני תמיד מצפה מעצמי לתת את הביצוע הכי טוב בעולם. יש רף ורמה מאוד גבוהה שאני צריכה לעמוד בה, אבל לא הייתי אומרת שזה מלחיץ”.
האירוויזיון שהיה תמיד האירוע הכי נוצץ בשנה, מגיע הפעם קצת אחרת. הביצועים של עדן לאורך העונה הציתו לא מעט דיונים לגבי התאמת הנאמבר למצב במדינה. לדעתה, אפקט ה”וואו” יכול להגיע בכל מיני דרכים: “זה יכול להיות In your face, מתפוצץ עם סלטות ונצנצים, ויכול להיות גם שואו מטורף עם רגש ומלודיה. בא לי להביא את הכוח. השנה עוד יותר חשוב להביא משהו ענק. צריך שיר עוצמתי עם מסר מרגש שנוגע במיתרים של הנשמה וגם מראה את הכוח שלנו כמדינה”.
הופתעת שקיבלת כזאת אהבה מהקהל?
“זה היה מלחיץ בהתחלה, בעיקר במדינה שעדיין לא הייתה לי בה חשיפה לפני כן. לא ידעתי איך יקבלו אותי. מפתיע זו אולי מילה גדולה אבל זה מאוד מרגש. בהתחלה הייתי מוצפת ברגשות, זה היה מדהים ואני ממש מודה לכולם על האהבה והתמיכה שאני מקבלת, זה חלק ממה שדוחף אותי להמשיך”.
קורה לך שאת יורדת מהבמה ואומרת לעצמך שהיית צריכה לעשות משהו אחרת?
“אני מאוד ביקורתית ופרפקציוניסטית כלפי עצמי בכל דבר שאני עושה. לכל אומן קורה שהוא אומר לעצמו שהוא היה יכול לעשות את זה יותר טוב. אני מאמינה שהשמיים הם הגבול ובגלל זה לפעמים מרגישה ככה. חשוב לי לעלות לבמה כשאני עושה הכנה ועבודה לפני, אבל כמובן שיש פעמים שאני חושבת ‘אוי, זה היה יכול להיות יותר טוב’. אנחנו בני אדם”.
צילום:
שי פרנקו
דווקא בגלל ההכנות וההקפדה על כל פרט ופרט בביצועים שלה, הרגע שבו היא פרצה בבכי על הבמה היה הכי מפתיע שיש, לא סתם אסי עזר צעק בהלם: “היא אנושית”. זה לקח זמן, אבל לאט לאט היא משתחררת, מורידה חסמים ומגננות – ומאפשרת לעצמה להראות לנו מה קורה אצלה בפנים.
“לא חשבתי שיקרה משהו שיגרום לי לבכות על הבמה, זה הראה לשופטים ולקהל צד שעדיין לא ראו בי. כמה פרקים לפני כן איתי לוי דיבר על זה שאני צריכה להשתחרר. פה לא הצלחתי להחזיק בפנים את הכל והרשיתי לעצמי להשתחרר. החזקתי עד הסוף אבל כולנו אנשים עם רגשות וזה קרה באיזשהו רגע. התרגשתי מאוד מהשיר, הקדשתי אותו לאמא ולסבא שנפטר וזה היה משהו מיוחד. אני שמחה שהראיתי את זה על הבמה מול כולם, זה היה רגע מאוד חשוב שנתן צבע אחר שלא ראו בי”.
איזה תגובות את מקבלת מאנשים? יש גם כאלה פחות טובות?
“אני אוהבת כשאנשים מספרים שעשיתי להם טוב, זה כיף כשהאנרגיה שאני מוציאה חוזרת אליי בחזרה. תמיד יהיו גם תגובות פחות טובות, לכל אחד יש טעם שונה. זה חלק מהתהליך ומהחיים אבל לא הייתי אומרת שאני מוצפת בשנאה. האהבה שאני מקבלת גוברת על הדברים הפחות נחמדים”.
“צריכים קצת יותר להקשיב למה שאני אומרת ולהבין מאיפה אני”
ובכל זאת, יש תגובות שלא עוברות לה בגרון. כבר באודישן עדן שיתפה על המעבר שמשפחתה עשתה למוסקבה כשהייתה בת שש בלבד. הם חזרו לכאן לפני שנתיים, אחרי שנים של געגועים למולדת וקשר עמוק למדינה. אבל גם היום, מציפות אותה תגובות שחולקות על הישראליות שלה, והיא לא מקבלת את זה.
“חלק כותבים שאני לא ישראלית מספיק, שאני רוסייה וכל מיני דברים כאלה, אבל אני הכי ישראלית שיש. כל המשפחה שלי כאן, הקפדנו על החגים, הלכנו לבית חב”ד וביקרנו בישראל כמה פעמים בשנה. תמיד ידענו שנחזור לארץ, לא היה ספק, העניין היה מתי. בגלל התגובות האלה יש הרגשה שאני צריכה להוכיח את הישראליות שלי, למרות שאין מה להוכיח – אני הכי ישראלית שיש”.
אז נכון, יש בעדן משהו קצת יותר “בינלאומי”, אבל לדעתה זה דווקא הקלף המנצח שלה. “אני חושבת שזה דווקא יכול לעזור לי להביא את ישראל לעולם. אנשים שאומרים שאני לא ישראלית טועים, הם צריכים קצת יותר להקשיב למה שאני אומרת ולהבין מאיפה אני. זה שעברתי למוסקבה בגלל העבודה של אבא שלי לא אומר שהתנתקתי מארץ, תמיד הייתי מחוברת”.
היית בת שש כשעזבתם את הארץ למוסקבה, איך הייתה הילדות שם?
“אני זוכרת שהמעבר לא היה קל. בגלל שזאת מדינה קרה במיוחד עם מנטליות שונה לגמרי, הייתה ילדות אחרת. תמיד חיכיתי לרגע הזה שנחזור לכאן, המחשבות על החזרה לארץ לא עזבו אותנו. עד היום האחרון שלנו במוסקבה לא התרגלתי אליה. גם אחרי 13 שנים לא התרגלתי למנטליות, לאווירה ולאפרוריות. מוסקבה זו עיר מדהימה אבל אני לא יכולה להגיד שהיה לי טוב בנשמה שם. ברגע שחזרתי לישראל פרחתי”.
צילום:
שי פרנקו
לעדן יש “הרגשות מעורבבות” בנוגע למוסקבה. מצד אחד היא מודה לה, שם היא התחילה לשיר ופצחה בקריירה. מצד שני ענן הזרות והאנטישמיות ריחפו מעל הראש, והשם הישראלי שלה לא ממש תרם למצב.
“אפילו עם השם שלי תמיד הייתה לאנשים בעיה. זה השם הכי ישראלי. אולי אם היו קוראים לי מאשה היו מתייחסים אלי אחרת, אבל תמיד היה את הקטע הזה שאני ‘עדן גולן’, אני לא רוסייה ואני לא חלק מהם, אני ישראלית. הייתי זרה שם. האנטישמיות הגבירה את החשק לחזור לישראל”.
ואז התחילה המלחמה בין רוסיה לאוקראינה.
“המלחמה זירזה את החזרה לישראל, תוך כמה חודשים עשינו את הכל כדי לעוף משם. ההרגשה להיות שם במלחמה ולהיות פה שונה לגמרי. אם ברוסיה כולם מנסים לברוח מהמדינה, כאן להיפך, לא הייתי רוצה להיות בשום מקום אחר בזמן הזה. מלחמה זה לא קל בכל מקום, שם לא היו לנו אזעקות וטילים, אבל לא הייתה לצידנו את המשפחה שתומכת, זה הרגיש כאילו אנחנו זרוקים ולבד בכל זה, היה מפחיד ולא ידענו מה יהיה. נורא קשה למצוא את הזמן הנכון לחזור לארץ כי זה תהליך לא קל, אבל זה תמיד היה בתכנון שלנו. גם אם לא הייתה המלחמה היינו חוזרים”.
איך היה לחזור לארץ?
“זה היה רגע מדהים, כל כך טוב לחזור למדינה שלנו ולדרוך על האדמה פה. כשירדנו מהמטוס כל המשפחה חיכתה לנו, בגלל הקורונה לא התראינו הרבה זמן. אני נזכרת בזה ויש לי צמרמורת”.
הגעת לכאן עם המשפחה אבל בלי רשת ביטחון של חברים ומכרים.
“לא היה קל, זאת המדינה שלי אבל לא גרתי פה הרבה זמן. הייתי צריכה להתאקלם, לא היו לי פה חברים אז כל יום הייתי כותבת שירים ומתעסקת במוזיקה. בהתחלה כשלא היה לי לאין ללכת אהבתי לשבת בארקפה, כל המלצרים הפכו להיות חברים שלי, היינו מדברים ועושים צחוקים”.
“בישראל זה קל, יש הרגשה שכולנו משפחה וזה הקל על התהליך. התוכנית הפגישה אותי עם אנשים כמוני שעושים מוזיקה, הכרתי שם חברים ובגלל המלחמה התקרבנו ושיתפנו ברגשות שלנו. גם המנהלת שלי חברה טובה, יש לנו קשר חזק”.
ברחתם ממלחמה והגעתם למלחמה אחרת.
“לא הבנתי מה קרה בהתחלה. אני זוכרת את האזעקה הראשונה, התעוררתי ולא הבנתי מה זה הרעש הזה. הייתי בשוק הרבה זמן והיה לי קשה להתאושש. היינו דבוקים לחדשות בימים הראשונים וזה הכניס אותי למקום לא טוב, הבנתי שצריך להתנתק ונעזרתי במוזיקה. התוכנית התחילה וזה נתן לי אפשרות לעזור לאנשים אחרים. החזרה ממוסקבה חיזקה פי אלף את ההבדל בין המקומות, כולם פה ביחד ושם אין את זה”.
“אמא שלי אמרה לי: ‘עדן, את זמרת לאמבטיה. השתגעת?'”
עדן לא מרבה להיכנס לפרטים על השנים בהן גרה במוסקבה, מבחינתה החיים בישראל מעניינים הרבה יותר. אבל כשחוזרים איתה אחורה ומסתכלים על מה שהיא עברה ב-20 שנות חייה, ומכניסים למשוואה את האופי החזק שלה, המקצועיות והסנטר הפנימי, מבינים אותה הרבה יותר טוב. בגיל צעיר עדן עברה בין מדינות, נאלצה להתבגר מהר ועל הדרך גם מצאה תחביב שהפך במהירות להרבה יותר מזה – היא גילתה את הבמה והתאהבה, ומשם כבר אף אחד לא יכל לעצור אותה.
“היינו בחופשה בתאילנד עם חברים של המשפחה. בלובי בית המלון הייתה להקה עם זמרת, חברה שלי שרה איתם וגם אני רציתי. שם הבנתי שבא לי לשיר, התחלתי לטמטם את אמא שלי. היא אמרה לי: ‘עדן, את זמרת לאמבטיה. השתגעת? תשכחי מזה’, והנה הוכחתי לה שזה לא נכון”.
“התחרות הראשונה הייתה בגיל 11, הופעתי במקהלות וצילמתי קליפים. בהמשך השתתפתי ב’דה וויס ילדים’ ואז הכל התעורר. התעניין בי מפיק והשתתפתי בלהקת בנות במשך שנתיים. לא הייתי איי-ליסטית כי זה לוקח זמן והייתי צעירה, אבל היו לי מעריצים והופעתי על במות ענקיות שאפשר רק לחלום עליהן. זה היה מדהים”.
מה את זוכרת מהחוויה מ”דה וויס ילדים” ברוסיה?
“בגלל שאני כל כך אוהבת להופיע על במות, הרגעים שהופעתי תמיד נשארים איתי. בגמר היה לי קשה, הייתי עם אסטמה וחליתי. אני זוכרת את זה כאילו זה קרה אתמול, איך היה לי מול העיניים את הספירה לאחור של השידור החי ונחנקתי. הביאו לי ונטולין ולא נשמתי, זה היה מלחיץ, במיוחד בתור נערה”.
“בעיניי צריך לקחת מכל דבר את השיעור, הדברים הטובים והאפשרויות שנפתחות. אבל אם אני שמה את זה מול החוויה ב’הכוכב הבא’ – אי אפשר להשוות. ההתייחסות לאנשים והאווירה בין המתמודדים הן אחרות לגמרי. כאן אנחנו קרובים ותומכים אחד בשני, ככה שאני לא ממש מרגישה שזאת תחרות. שם היה ההפך, כל אחד בשביל עצמו. התחרות שם הייתה קשוחה אבל דרכה הגיעו אליי הזדמנויות ענקיות”.
ברוסיה עבדת מאוד קשה והצלחת להתפרסם, ואז חזרת לארץ ופה לא יודעים מי זאת עדן גולן.
“רציתי להיות פה, אז לא הרגשתי שאני מפסידה או עוזבת משהו. רציתי שפה תהיה הקריירה שלי. זה שווה כל מאמץ וכל שנייה של עבודה, אני שמחה שדי מהר הצלחתי להביא לישראל את מה שעבדתי עליו כל כך הרבה שנים”.
צילום:
שי פרנקו
“הייתי צריכה להתבגר מהר, לא הייתה לי ילדות רגילה. היו הרבה קשיים ונפילות שהייתי צריכה להתמודד איתם”
כשאת חולמת להיות כוכבת, הדרך למעלה רצופה באתגרים ועבודה קשה. לא כולם יכולים לעשות את זה, לשים את חווית הנעורים על הולד כדי להגשים חלום גדול יותר. בשביל עדן הוויתורים האלה מתגמדים מול ההישג והתוצאה.
“הסכמתי עם קרן פלס כשהיא אמרה לי שאני באולימפיאדה. תמיד האמנתי שדרך עבודה קשה מגיעים למטרה ושאני צריכה להיות עקבית. היו הרבה ויתורים בשביל להגיע לאן שאני רוצה. לפעמים ב’הכוכב הבא’ יש לנו בדיקת סאונד בשש בבוקר והזוי לשיר בשעה הזאת, אבל אני פרפקציוניסטית וחשוב לי להיות טובה בכל דבר, גם בזה – אז אני קמה בשלוש בבוקר כדי שהקול יתעורר ועושה חימום בדרך. יש לי הליכון בבית שאני שרה ורצה עליו, אני רוקדת ויש לי הרבה שיעורי פיתוח קול. אני עושה אנליזה להופעות של זמרות גדולות כמו ביונסה וריהאנה, מנתחת מה, איך ולמה הן עושות דברים. גם להופעות שלי אני עושה את זה”.
“אנשים לא יודעים בגיל עשרים מה הם רוצים לעשות, אז להיות בתחום הזה ולהתמקד במשהו רציני מגיל קטן גרם להרבה ויתורים. הייתי צריכה להתבגר מהר, לא הייתה לי ילדות רגילה. היו הרבה קשיים ונפילות שהייתי צריכה להתמודד איתם בגיל צעיר. יש גם ויתורים כמו שעות שינה ויציאות עם חברים – לא שזה הכי עניין אותי. מבחינתי זה לא לגמרי ויתורים, הכל היה בשביל להגשים את החלום. לא חבל לי על שום דבר, זה שווה את כל הקושי וחלק מהדרך, יש עליות וירידות כל הזמן”.
איך היה בבית ספר? קשה לשלב לימודים וקריירה.
“היו קשיים בבית ספר, הייתי מפספסת הרבה והיו אנשים שלא קיבלו את זה. באיזשהו שלב בגלל שפספסתי כל כך הרבה עברתי ללמידה מהבית אונליין. אבל שוב, הכל למען המטרה”.
לא הרגשת בודדה?
“זה מקום בודד. יש מאחוריי את המשפחה שאוהבת ותומכת בי, אבל יש רגעים שחשבתי שאני לבד בזה. למדתי להיות לבד, אני אוהבת להיות עם עצמי ולפעמים אפילו צריכה את השקט הזה עם המחשבות שלי אחרי ימים ארוכים וקשים. יש אנשים שלא יכולים להיות ככה, שחייבים להיות עם חברים”.
אז את תופסת מעצמך סוליסטית?
“כן, אבל צריך אדם אחד או שניים שיהיו איתי בדרך. אני לא צריכה מעגל של 20 חברים ולצאת לעשות חפלות, זה פחות מעניין אותי. יש אנשים שלא תתאים להם צורת החיים שלי, שאני לא מבלה וכל שנייה מהחיים מקדישה למוזיקה. כל אדם הוא שונה. אבל חשוב לעבוד קשה, כי עבודה קשה משתלמת בסוף”.
אם יש לעדן עוגן במסע הזה שהיא עוברת – זאת לגמרי אמא שלה. האישה שבתחילת הדרך שלחה אותה לשיר במקלחת, ומהר מאוד מצאה את עצמה מלווה אותה מסביב לעולם. “הוכחתי לה, אני אוהבת להוכיח לאנשים שהם טועים. אף אחד לא דחף אותי להיות בתחום הזה ולשיר, אמא רק רצתה שיהיה לי טוב, היא הבינה שטוב לי על הבמה ובמוזיקה ועם הזמן גם ראתה שיש כישרון ופוטנציאל גדול”.
“אנחנו החברות הכי טובות, היא מעורבת במוזיקה ובחיים שלי במיליון אחוז, אני מתייעצת איתה לפני כל החלטה. היא האדם היחיד שאני יכולה לסמוך עליו. עם אמא זה קשר אחר ומיוחד שלקח זמן לבנות. כשאתה אוהב מישהו תמיד יהיו ריבים. אם לא היו כאלה זה לא בריא, משהו לא תקין. הריבים שיש לנו מגיעים ממקום של אהבה”.
ומה עם אהבה וזוגיות?
“אני לא מחפשת זוגיות. מאמינה שבזמן הנכון יגיע האדם שיתאים לי ויבין אותי וזה יהיה הדדי. אני רוצה משפחה, ילדים ובעל שאוהב אותי – אבל ממש לא עכשיו, לא רוצה לחשוב על זה. אני מפוקסת לגמרי בקריירה ומאמינה שגם לא צריך לחפש, כשזה הזמן הנכון זה מגיע לבד”.
היית פעם במערכת יחסים רצינית?
“לא הייתי קוראת לזה רציני, היה משהו במוסקבה לפני שלוש או ארבע שנים אבל זה לא היה רציני, זה סתם היה קצר. לא נראה לי שבאמת אהבתי מישהו חוץ מאת המשפחה והכלב שלי”.
נראה שיש לך מלא ביטחון עצמי. זה תמיד היה ככה?
“כולם עוברים רכבת הרים עם הביטחון העצמי. גם בגיל הנעורים ובבית הספר, כשמתחילים להתפתח בתור בנות יש איזושהי תשומת לב. אמא שלי תמיד הייתה לצידי ונתנה מילה טובה ברגעים שהייתי צריכה. להגיע למקום כזה זאת עבודה יום-יומית קשה ברמות, לפעמים זה מתיש ויש ימים שאני מרגישה פחות. לכולם יש ימים שלא רוצים לצאת מהמיטה”.
צילום:
שי פרנקו
עדן הצליחה להסעיר את שולחן השופטים לא מעט. רוב הביקורת הגיעה בעקבות נאמברים שהיו עוברים חלק בכל שנה אחרת, כנראה אפילו מקבלים ביקורות מהללות. אבל האירועים הקשים בתקופה האחרונה מעלים את הדילמה הכי מעניינת מהתחרות השנה – מה מתאים לנו לשלוח לאירוויזיון הפעם, איפה עובר הגבול בין השישי לאוקטובר לשביעי באוקטובר?
ככוכבת פופ, השאיפה של עדן היא להביא את כל היכולות שלה לבמה, את הריקוד יחד עם השירה. בשני הנאמברים שבחרה להופיע יחד עם רקדנים ולתת שואו, הביקורות בשולחן היו מעורבות ואפילו קשות. עכשיו היא מגיבה לדעות השופטים ומסבירה מדוע היא לא מצטערת על הבחירות שעשתה.
“לכל אחד מהשופטים ולכל אדם יש את הזכות להגיד את דעתו. בחירת השירים זה תהליך נורא לא פשוט, אני תמיד מחזיקה בראש את המצב וחושבת על החטופים והחיילים, אבל אני רוצה גם להביא את השמח, בגלל זה הבאתי את הנאמברים האלה. אני חושבת שמגיע לנו להתנתק לשנייה מכל הרע ולהרגיש משהו טוב. התגובות היו מעניינות, שירי מימון אמרה שהרקדנים בולעים אותי ולא חשבתי על זה בחיים, זה אומר שאני יכולה להחזיק את הבמה גם בעצמי, שזה דבר שלא כל זמר יכול לעשות. אני שמחה שהצלחתי להראות את הצד הזה בי, גם אם לא הרבה. זה לא היה בכל הכוח, אבל אני לא מצטערת”.
את מרגישה שאם היית מגיעה בשנה אחרת היית מביאה את עצמך יותר לידי ביטוי?
“אף אחד לא יודע מה היה קורה בשנה אחרת, אבל לגמרי הייתי יכולה להראות צדדים שלא יצא לי בעונה הזאת, להביא קצת יותר ממני”.
מה הרגע הכי קשה שעברת בתוכנית?
“העונה הזאת קשוחה, לא קל לצאת לבמה אחרי החדשות. בפרק שבו הייתה מחווה למשפחות ההרוגים מפסטיבל נובה והראו את האודישנים שלהם, זה לא היה לי קל. לפני שעליתי לבמה נכנסתי להיסטריה ולא ידעתי אם אוכל לצאת לשיר. התחלתי לבכות ולא הצלחתי להירגע, זה היה קשה, אבל לקחתי את עצמי בידיים ויצאתי לבמה עם הדמעות בעיניים”.
מה למדת על עצמך במהלך התוכנית?
“למדתי הרבה דברים, אבל הדבר הגדול הוא שלפעמים אפשר להשתחרר קצת ולהראות צד אחר. אני עוברת עם זה תהליך וזה הדבר נשאר איתי. בחיים לא חשבתי שאבכה בשידור בטלוויזיה, אולי רק בסוף ההופעה באירוויזיון. זה משהו שהיה קשה לי לעשות, להיות חשופה ולהראות צד שביר שלא ראו לפני כן. זה תהליך של למידה עצמית ואני גאה בעצמי ושמחה שזה קרב”.
הייצוג באירוויזיון השנה הוא הרבה מעבר לשואו טוב. לא מעט מדינות מוחות נגד ההשתתפות שלנו בתחרות והעולם כולו מחכה לשמוע את הנציג הישראלי. במידה ועדן תגיע לבמה באירופה, היא תצטרך לייצג אותנו גם בחזית ההסברה – אבל היא מוכנה גם לאתגר הזה. “יש לי את האנגלית שזה כלי מדהים ואני אעשה את הכל כדי להביא לישראל גאווה. אעבוד על זה, חשוב לתת הסברה טובה ואני אפילו מחכה לזה. אעשה את העבודה הכי קשה בשביל לתת את ההסברים הכי טובים”.
יש פיינליסט שאת חוששת ממנו במיוחד?
“אני לא חוששת מאף אחד. כולם מדהימים ומביאים צבע שונה, מיוחד ואישי. זה דבר מדהים בעונה הזאת, אין אחד שדומה לשני”.
הלבוש והסטייל שלך תופס את העין, קיבלת עליו גם לא מעט מחמאות מהשופטים. מאיפה זה מגיע?
“זה מגיע ממני, זה חלק מתהליך הבגרות שלי. תמיד היה לי חוש סטייל, באופי שלי אני מאוד אנרגטית ומוגזמת – ולא מתביישת להיות כזאת. אני מבטאת את זה בשיער ובציפורניים, זה חלק ממני. אני ההשראה שלי, אני רואה דברים שאני אוהבת ואז הופכת אותם למשהו שלי”.
מה את מכינה לנו לגמר הגדול? עד כמה שאת יכולה לספר.
“מה שאני יכולה להגיד זה שאני מכינה ביצוע חזק, עוצמתי ומרגש מאוד, כזה שנגע לי במיתרים בנשמה ואני מקווה שיגע בקהל ובשופטים. אני מאוד מתרגשת להיות כבר על הבמה”.
ומה עם עדן גולן אחרי ימי “הכוכב הבא לאירוויזיון”, יש כבר תכנונים?
“וואו, הרבה דברים. זו רק ההתחלה, יהיה הרבה מוזיקה, הופעות, קליפים, שיתופי פעולה ואולי אלבום. אני משאירה הפתעות – אבל הרבה מוזיקה והרבה ממני”.
