ואחרי שהסרתי את זה מהשולחן, ברור לחלוטין שנכון לעכשיו, משהו בסיפור של ערן זהבי לא דופק. אחרי תחילת העונה המסחררת שלו, לפני המלחמה ואחריה, שבה הוא באמת לא הפסיק להבקיע – יש לו רק שני שערים בשנת 2024. צמד, שהובקע במשחק אחד (הדרבי התל אביבי), שהם השערים היחידים שזהבי כבש – מה-24 בדצמבר ועד ה-24 בפברואר. שלושה חודשים בדיוק.
ובגיל הזה, כמו שנוהגת לומר הקלישאה, כבר אי אפשר להשתנות. זהבי הוא שחקן שמחפש להיות “אלפא” – השחקן המוביל, הדומיננטי, זה שכל הכדורים הולכים אליו, זה שמאיים הכי הרבה לשער וזה שגם כובש הכי הרבה. אבל כל מי שרואה את מכבי תל אביב מבין שהפורמט הזה מתחיל, במחילה, להזדקן – קבוצות מבינות את הדפוס הזה, מתחקות אחריו ומצליחות לבטל אותו.
מה שאומר שאם לזהבי אין אינטרס או רצון להמציא את עצמו מחדש, רובי קין צריך לעשות את זה. והאמת היא שלכולנו יש דוגמא לא רעה, אפילו טרייה מהזיכרון: במשחק מול מכבי נתניה, זהבי פתח על הספסל. הוא עלה ל-21 דקות, אותן סיים עם בישול יפהפה לשער החמישי שכבש עידו שחר. ומעל הכל, זהבי הרגיש משוחרר – בלי העול שיש עליו כשהוא פותח בהרכב, לא בתור ה”אלפא”, אלא בתור מי שעולה כדי לסייע.
כי דווקא במצב הזה, מול ההגנה העייפה (והמפורקת) של מכבי נתניה, היה בזהבי משהו “פרש” יותר – שבו הוא יכול היה להביא לידי ביטוי את היכולות שלו. אולי ערן זהבי צריך להיות השחקן הזה – זה שקצת מכיר במגבלות שלו, שנכנס בדקה ה-70 או ה-75, שעושה מעט אבל משפיע הרבה. זו כבר נהייתה קלישאה להשתמש בצמד המילים “שלום תקווה”, אבל יכול להיות שאולי שם מצוי הפיתרון לחידת ערן זהבי מודל 2024.
2. ב”ש. ה-21 בדצמבר, 2015, היה יום משמעותי בהיסטוריה המחודשת של הפועל באר שבע. זה היה היום שבו באר שבע, עם ברק בכר על הקווים, הגיעה לבלומפילד לשחק מול מכבי תל אביב – וניצחה. באופן סמלי, שני הכובשים היו שני הגיבורים של באר שבע החדשה, ה”ברקת”ית – אליניב ברדה, גיבור החיל שחזר מבלגיה להביא אותה לגדולה ולסגור מעגל, ומאור מליקסון – שהגיע אליה בליגה הלאומית ולקח אותה עד לפסגה.
ובכל הקשור לכדורגל הישראלי בכללותו, אין ספק שבאר שבע עשתה את שלה – היא זכתה בשלוש אליפויות בתור זהב מבריק, ומאז זכתה גם בגביע המדינה פעמיים (2020 ו-2022), והפכה לאורחת קבועה בצמרת. אבל עדיין יש לה תקרת זכוכית מול מכבי תל אביב – כזו שלא קשורה רק לכדורגל.
17 מפגשים נערכו בין מכבי תל אביב להפועל באר שבע, מאז אותו משחק בחורף של 2015. זה שאנחנו סוגרים היום קצת מעל לשמונה שנים לקיומו. מתוך כל המפגשים הללו, באר שבע ניצחה את מכבי ת”א בחוץ רק שלוש פעמים – ופעמיים מהם היו כשמכבי ת”א נדדה לנתניה. רק פעם אחת מאז, היא הצליחה לחזור מבלומפילד עם ניצחון על היריבה התל אביבית הגדולה. בשלושת המפגשים האחרונים, היא גם לא הצליחה לכבוש שער.
וזאת הבעיה עם הפועל באר שבע הנוכחית – שהיא טובה, לפרקים טובה מאוד (כל בר דעת שרואה אותה השנה מבין את זה), אבל לא טובה מספיק. לא טובה מספיק כדי לעמוד מול הגדולות. אליניב ברדה יכול לספר שהקבוצה שלו היתה הרבה יותר טובה (וזה פשוט לא היה נכון), אבל גם הוא יתקשה להתמודד מול העובדה שבאר שבע לא מצליחה לשים גול, אפילו למכבי תל אביב פגיעה כמו זו הנוכחית.
ולדעתי, זה גם שורש הביקורת והרעש שעורר המשפט ההוא של רותם חטואל (“ערן זהבי הוא החלוץ הגדול ביותר שהיה בישראל, אני מעריץ שלו”). אין לי ספק שחטואל התכוון, בתמימות, לשלוח איזשהו מסר של אהדה כלפי שחקן שהוא באמת רואה בתור מודל לחיקוי.
אבל הסיבה שאוהדי באר שבע כל כך לא אהבו את ההתבטאות הזאת – היא כי ההתבטאות סימלה את כל מה שהם לא רוצים להיות. כל הפרויקט של באר שבע החדשה היה ניסיון למחוק את רגשי הנחיתות ההם. מפעם. להסתכל בלבן של העיניים ליריבות העשירות מירושלים, חיפה ותל אביב. לא “להעריץ” את היריבים מהצד השני, אלא להביס אותם. ואת המנעול הזה, באר שבע תצטרך לפצח – אם היא רוצה להיות קונטנדרית באמת, ולא רק באולפני הטלוויזיה.
3. הפועל ובית”ר. כמו שני הגברים ב”שיר כאב” של מאיר אריאל זצ”ל, גם הפועל תל אביב ובית”ר ירושלים אולי שונאות אחת את השנייה – אבל גם נמצאות יחד, בקשר בל יינתק. שתי הקבוצות שמהותית הן אולי הכי שונות בכדורגל שלנו, מוצאות את עצמן גם בפברואר 2024 – כמעט באותו המצב.
לשתיהן יש קהל יוצא דופן. גדול מימדים. כזה שמגיע בעשרות אלפיו בכל הזדמנות, כזה שקונה מנויים, כזה שמתייצב כשהקבוצה שלו מגיעה לעת צרה. ולשתיהן יש קבוצות שלא עומדות ברף הכי מינימלי של הקהל; שתי קבוצות חלשות בצורה שקשה לתאר, דלות (יחסית) בכישרון, ובעיקר – נרפות מאוד. נרפות מדי.
הפועל תל אביב ובית”ר ירושלים אולי לא יירדו ליגה העונה (כי יש גרועות מהן), אבל נדמה ששתיהן נמצאות באותו מצב צבירה – קבוצות תחתית, עם שחקנים שלא מוכשרים במאבקים שכאלה. הישאם לאיוס, אלן אוז`בולט, ירדן שועה, עדי יונה – הם שחקנים שנועדו למרכז טבלה, או לקבוצות צמרת. שחקנים של קצפת. אבל הסביבה שלהם, ובעיקר היעדרה של בניית סגל משמעותית, גרמו לכך שהם נאלצים להילחם על פת לחם.
אצל שתיהן, חשבו שאפשר יהיה לפתור את המשבר עם מאמן חדש: הפועל הביאה את אבוקסיס מבית”ר, בית”ר המציאה את יצחקי. אבל אם לשפוט, בינתיים, שני המועדונים מבינים שהבעיה שלהם לא עמדה על הקווים – אלא היא עמוקה יותר. הפועל ובית”ר משלמות בפברואר, את המחיר של היעדר הקבוצה באוגוסט.
כי הסיבה שבית”ר והפועל נמצאות קרוב כל כך לקו האדום, היא שהן נבנו בצורה לא נכונה. לא מאוזנת. התמקדו בכישרון בהתקפה, כשהבסיס – ובעיקר מרכז ההגנה – היה חסר. הן רצו להלהיב את הקהל, ובסופו של דבר גרמו לכך שהיסודות של הבניין רעועים. יכול להיות שיונה ושועה, או אוז`בולט ולאיוס, יהיו מספיק טובים כדי לשרוד בליגה. אבל אם אברמוב או מינצברג חולמים לקחת את הקבוצה שלהם למקום שהוא לא פלייאוף תחתון, מתישהו הם יצטרכו ללמוד מהעונה הזאת מה לעשות – או, בעיקר, מה לא לעשות.
המנצח: פליסיו מילסון. קשה לבחור במישהו אחר. קבוצה ישראלית, אנחנו יודעים, תלויה מאוד בבחירת הזרים שלה. באר שבע הגדולה של 2016-2018 היא כמובן תוצר של שלושת ה”בתים” – ברדה, בכר, ברקת; אבל היא גם הצלחה גדולה בגלל היכולת למצוא את טוני וואקמה ומיגל ויטור. מילסון הוא בינגו צהוב – כזה שיכול לעשות את ההבדל בין קבוצה טובה לקבוצה אלופה. אתמול, החדות והמהירות שלו הפרידו בין מכבי לבין באר שבע – וכפי שנלמד עוד מעט, ייתכן שכשהוא לא היה – זה מה שעשה את ההבדל בינה לבין מכבי חיפה.
המפסיד: אליניב ברדה. על הדשא, כבר דיברנו על “תקרת הזכוכית”. אבל ההפסד של ברדה נמשך מעבר לדשא, גם לעמדת הראיונות. הטענה שבאר שבע היתה “הרבה” יותר טובה ממכבי תל אביב, היא טענה שנויה במחלוקת. וגם אם באר שבע שלטה אופטית במחצית השנייה, כשמסתכלים על ההזדמנויות שלה במהלך המשחק – לא מוצאים סכנה אמיתית לשער של משפתי. וזה, בסוף, מה שקובע – היכולת להגיע להזדמנות טובה, ולנצל אותה ברגע האמת. ברדה הוא מאמן מצוין, אבל הטענה הזו בראיון שאחרי המשחק – לא עשתה לו טוב.
המספר החזק: 91.6%. אלה אחוזי ההצלחה של מכבי תל אביב כשמילסון משחק בשורותיה. מתוך 16 משחקים, 14 ניצחונות ושתי תוצאות תיקו. 44 נקודות מ-48 אפשריות. אם לא היתה אליפות אפריקה בעולם, יכול מאוד להיות שמכבי תל אביב היתה עכשיו שואלת לא “אם” היא תיקח אליפות, אלא “מתי”. מילסון הוא, בסופו של דבר, לצד זהבי – הכוכב של הקבוצה הזאת. והאיש שיגדיר את העונה הזאת של רובי קין – אם היא תסתיים בתואר, או תסתיים באכזבה.
השם החם: בן שהר. כמו קאמבק מרגש לעשור הקודם, כך גם החלוץ שנולד בחולון חזר עם הצמד – לרשת של הפועל תל אביב. שהר עבר לא מעט בשנים האחרונות, כולל ה”שנים החסומות” במדי מכבי חיפה – בהן מיעט לשחק, ועוד יותר מיעט לכבוש. אבל חלוצים טובים לא שוכחים להבקיע – הם רק מחכים להזדמנות הנכונה. ואת הצ`אנס הזה הוא קיבל אצל רן קוז`וך – שנתן בו את האמון, וקיבל בחזרה צמד במשחק הזה. מכבי פ”ת של פברואר 2024 היא מנייה בעלייה – הרבה בזכות החלוץ שלה.
אל תשכחו את: בני סכנין. כי קצת כמו מכבי פ”ת, גם סכנין עברה עונה הפכפכה. פתחה את העונה עם משבר כלכלי, שממנו היא מצאה את שחקני הנוער שלה שעלו לבוגרים; ספגה כמה הפסדים והשתרכה בירכתי הטבלה, עד להמראה הנוכחית. ובעיקר, היא הצליחה להתגבר על הנטייה הטבעית שלה משנים קודמות – והצליחה לתת אמון במאמן שלה. סלובודאן דראפיץ` עבר כמה שנים לא קלות מאז הג`וב בבית”ר, דרך הניסיון הלא טוב בהפועל תל אביב ומערכת היחסים עם איזי שרצקי בקריית שמונה. ייתכן שעם סכנין, הוא מחזיר את עצמו להיות מאמן מוערך – ומביא את המועדון, בתנאים סביבתיים לא קלים, להישג ענק.