כמו רבים, אירועי 7 באוקטובר לא היו פשוטים להכלה בעבור הקומיקאית והשחקנית מיה דגן. כשבועיים לאחר מתקפת חמאס הרצחנית, דגן הבינה כי היא שוקעת וחייבת לעשות משהו. ככה זה כשאת “מנוע של פרארי, מ-0, ל-100” כפי שתיארה את עצמה בריאיון למגזין סוף השבוע של mako.
בריאיון ב”גלית ואילנית”, השחקנית שיתפה במשמעות האמיתית שחייה קיבלו בזכות העשייה והתרומה, הקושי להופיע בידיעה שיש עדיין חטופים ברצועת עזה – וחזרה לרגע שבו החליטה לקום ולצאת להתנדב. “מאז הקורונה המצב שלי לא היה משהו בלשון המעטה. נכנסתי לתקופה לא פשוטה בחיים, הכל ממאה לאפס. פתאום עשיתי שחרור, אמרתי: ‘אני לא מתערבת ונותנת ליקום להחליט'”, אמרה.
“פעם ראשונה שלא רצתי, עמדתי במקום. לא רדפתי אחרי שום דבר ולא ברחתי מכלום. היו דברים מדהימים אבל גם שקעתי. חזרנו להופיע ופתאום 7 באוקטובר הגיע וזה שאב אותי למקומות עוד יותר נמוכים, שלא ידעתי שבכלל קיימים. ישבתי מול הטלוויזיה כשבועיים כמו מוכת הלם ויגון. לא הפסקתי לבכות עד שיום אחד אמרתי שאני חייבת לעשות משהו, שאי אפשר לשבת יותר. לא יכולתי לראות חדשות, רציתי לקום ולייצר אותם. חשבתי מה אעשה, והיה חקלאי בטלוויזיה. הבנתי שזה מה שאעשה, אעזור לחקלאים. יש לי בבית הרבה צמחים, אני אוהבת אדמה. קמתי כאילו שמישהו משך אותי, נכנסתי לאוטו בלי לדעת כלום”.
פשוט נסעת?
“נסעתי לחברים וניסיתי להבין מה קורה. תוך שבוע הקמנו את ה’שוקוטף’, זה פשוט קרה בשנייה שקמתי והפסקתי לראות את עצמי. הבנתי שאני לא חשובה כרגע, יש אנשים שזקוקים לעזרה וחשבתי מה אני יכולה לעשות. פעלנו בעזרתם המדהימה של ‘צוות לעניין’, עמותה בראשות צחי כפרי. הם משכו אותי מהמחשכים, נסענו לדרום ונפגשנו עם חקלאים. שינענו פירות וירקות, מכרנו אותם, שילמנו להם. הם פתחו מתחם מטורף שנמצאים בו 30 אלף חיילים בכל יום שמאכילים אותם. הגעתי עד לפתח של עזה, אפילו ההורים שלי לא יודעים את זה, לא אמרתי לאף אחד איפה אני. בפתח של עזה, הם יוצאים ונכנסים עם המבורגרים, שתייה וחיבוק. לראות אותם שם מבסוטים”.
זה החזיר בך חיים?
“הנתינה המטורפת הזו, פתאום החיים שלי קיבלו משמעות אחרת ואמיתית. נתינה ללא רצון לקבלה זה האושר”.
מבלי לעלות על הבמה לקבל את הכפיים.
“שינעתי באלות של חציר לחוות נאקות בעין הבשור. זה מקום וקהילה מדהימים, הלכתי לראות את החווה והן היו בהלם, לא זזו. אמרתי שמה שצריך שיתקשרו אליי. הוא אמר לי שצריך חציר וביקשתי שימתין על הקו. כשהבנתי מה זה אומר עשינו את זה מיד”.
זה חלק מהדברים שעשית אבל מתוך הרצון הפרטי שלך. במקום לברוח מהמראות, הלכת וחזרת לכל המקומות שבהם התופת נגעה.
“הלכתי לראות הכל. ראיתי את הקיבוצים, את המסיבה, הלכתי לניר עוז, שבאופן סוריאליסטי אלוהים לא פסח על אף בית שם. הסיפורים הנוראיים ששמעתי, הלכתי לראות את המסיבה ברעים, הבגדים שלהם עוד התנפנפו וזה היה כמו צילום הנצחה של השואה. זה היה שואה, אין מילה אחרת”.
דגן הודתה כי ברגע שהמציאות הקשה התנפצה על חיינו, האני של כל אדם נמחק והיה חייב להירתם לעזור לכל הנפגעים ולמדינה. “אין אני, אין דבר כזה, האני שלי נמחק. באותו רגע דיברתי עם חיילים שנמצאים בשטח ושאלתי: ‘איך אתם מתמודדים?’. הם אמרו שהם לא, שהם יטפלו בעצמם אחר כך, שעכשיו יש להם משימה להגן על מדינת ישראל”, שיתפה. “זה לא נורמלי, זה דור מטורף ולא מבינים איזה מלח הארץ, גברים ונשים. גבורת הנשים במלחמה הזו, אין כבר ‘חיילת קרבית זה דבר מדהים’, זה ברור מאליו. אנשים חזרו לארץ כדי להתגייס, ואלו שלא נכנסו לעזה התבאסו”.
“המקצוע שלי זה לקחת מישהו ורגע לשלוף אותו. אני ממש זוכרת שנפגשתי עם המשפחות של החטופים, הם נפגשו עם כל מיני אנשי רוח. אתה רואה אנשים שחיים לצד החיים, כי זה לא באמת”, התייחסה למפגש עם משפחות חטופים. “קמתי ואמרתי להם שאני רוצה שיידעו שאנחנו איתם, אמרתי: ‘אני קרובה לקחת את האוטו ולהיכנס לעזה. אני אישה בגיל המעבר, סובלת מהורמונים ועצבנית מאוד. אקח איתי עוד כמה כאלו, נכנס פנימה ונוציא אותם’. פתאום היה צחוק כל כך גדול, ניגשה אליי אמא של חטופה ואמרה תודה. היא הסבירה שלא צחקה כל כך הרבה זמן וכמה שזה חשוב. עליתי על הבמה ונקרעתי”.
איך זה באמת לעלות על הבמה בימים האלה?
“אני לא מצליחה לשמוח עד הסוף, החג הזה גמר אותי. זה כאילו להביא את הפצע שישב איתנו בשולחן וידמם. זה מאוד קשה. אנחנו דואגים אחרי מחיאות הכפיים בכל הצגה לעצור ולהזכיר לקהל ולנו שגם בערב הזה יש משפחות שהיקירים שלהן לא איתן. עם כל מחיאות הכפיים והאורות, זה לא נגמר, ולא נוכל לשמוח עד שכולם יחזרו. לא נחזור לחיים”.
עליתם בהצגה חדשה-ישנה, “יומן חוף ברייטון” בבית לסין. לא זכור לי כאלה ביקורות מפרגנות כבר הרבה זמן.
“הייתי בשוק. אני לא למודת ביקורות טובות, מה שנקרא אכלתי יפה בדרך. זאת הצגה מאוד ישנה, קלאסיקה של ניל סיימון שנכתבה ממש מזמן על סוף שנות ה-30, משפחה יהודית בברוקלין. לא נגעו במחזה, הבמאי הסכים לא לגעת. אתה בא לתיאטרון, יש סלון ומטבח על הבמה, הטקסט כל כך יפה. זו משפחה יהודית קלאסית, ועד היום לא השתנה כלום. מדהים לראות בהצגה שבעתות משבר, לא יעזור כלום, אנחנו ביחד. גם שם לפני המלחמה כולם הקבצו, ככה זה. האחדות שהייתה בעם, ואני מקווה שלא תלך, זה היה מטורף. להיות שם עם המתנדבים המטורפים במתחם האוכל: מבוגרים, ילדים, הבת שלי אמרה: ‘אני רוצה לתרום’. הלכנו ועשינו מארזים קטנים למפונים ופשוט נסעתי לים המלח, על פניו מלון רגיל, וחילקתי שם מארזים לילדים. דיברתי עם ילדה בת 12 שכל החברים שלה הלכו, שאלתי אם היא עצובה והיא ענתה שאין לה זמן להיות עצובה”.
בסוף הריאיון, פנתה דגן על משפחות החטופים וביקשה להבהיר להן שהן לא לבד, שלא המשכנו הלאה. “לא שכחנו אתכם, בחיים לא נשכח אתכם. שום דבר לא חזר, אנחנו לא נירגע עד שכולם יחזרו הביתה. כולם, כולם, כולם”.