על-פי הפרטים שהותרו לפרסום, הנאשם התחזה ב-7 באוקטובר לקצין בדרגת סרן ותוך שימוש במצגים שונים השיג מידע סודי ברמת סיווג גבוהה, אותו חלק עם מי שלא היו רשאים לקבל אותו. המדינה מייחסת לו ריגול חמור, מסירת ידיעה סודית, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וכניסה למקום צבאי. כתב האישום פורסם כאשר הוא כולל השחרות של שם הנאשם וחלק מפרטי המעשים המיוחסים לו. אנשי ימין השתמשו בפרשה כדי להטיח טענות כלפי צה”ל על-רקע המחדל שקדם למלחמה.
אלרון עומד על עקרון פומביות הדיון, אך מדגיש שלעיתים הוא נסוג בפני עקרונות או אינטרסים חשובים לא פחות. “הבחירה אינה בין ניהול הליך “במחשכים” לבין ניהול הליך באופן שבו כל פרט ופרט חשוף לעין הציבור. פעמים רבות ישנה דרך אמצע המאפשרת לאזן בין שלל העקרונות, האינטרסים והשיקולים. ניתן, למשל, לפרסם חלק מהפרטים ולאסור על פרסום חלקם האחר; להסכים על פרסום פרפראזה המנוסחת בקפידה; ואף ניתן ונדרש לבחון, מעת לעת, האם בהתאם להתפתחויות כאלו ואחרות יש מקום לשנות מן האיזון הקיים ולהצר את היקפו של צו איסור הפרסום הקיים”, הוא אומר.
לדברי אלרון, “לבירור הפרשה מושא כתב האישום המושחר חשיבות רבה במספר היבטים. האופן, שלא לומר הקלות, שבהם הצליח המשיב 2 [הנאשם] להיכנס בעת מלחמה למתחם צבאי שעל חשיבותו מיותר להוסיף דבר ולהשיג גישה למידע סודי מסוג זה, תוך שהוא עושה זאת מדי יום ביומו משך תקופה לא מבוטלת – מטרידה ביותר וזאת בלשון המעטה. ייתכן שיגיע המועד לחשוף פרטים נוספים ולו על-מנת להבטיח שיופקו כלל המסקנות והלקחים הנדרשים. עם זאת, התרשמתי כי נכון לעת הזו, עת מלחמה היא לישראל, אין אינטרס ציבורי ממשי בחשיפת שמו של המשיב 2 ושמם של הגורמים שעימם היה בקשר.
“מעבר לכך, השתכנעתי, במיוחד לאחר שמיעת הסבריהם של גורמי הביטחון המתאימים במעמד צד אחד, כי ישנו חשש אמתי כי חשיפת פרטי המשיב 2 והגורמים עימם נפגש, עלולה לתת כלים בידי אויבי מדינת ישראל. חשש זה נובע מאופי והיקף המידע שהמשיב 2 נחשף אליו במהלך הימים בהם שהה במתחם הצבאי (מפקדת פיקוד הדרום). על כך יש להוסיף את מאפייניו האישיים של המשיב 2, במיוחד נוכח מצבו הנפשי המורכב, כעולה מחוות דעת פסיכיאטריות אשר נערכו לאחרונה והוצגו לעיוני”.
אלרון מדגיש: “אם ככלל יש להעניק משקל נכבד ביותר לשיקול ביטחון המדינה, הרי שבעת מלחמה משקלו של שיקול זה גובר עוד יותר. החומר החסוי שהוצג לפניי כמו גם הפרטים שבאו מפי גורמי המקצוע בגופי הביטחון מלמדים כי צמצום צו איסור הפרסום, כפי שהתבקש, עלול לגרום לפגיעה ממשית בביטחון המדינה. לא זו השעה ללקיחת סיכונים מיותרים; הפעם הזו, בעת הזו, ידו של עיקרון פומביות הדיון על התחתונה”.
עוד מתייחס אלרון לטענתו של כהן לפיה שמו של הנאשם כבר פורסם באינטרנט וברשתות חברתיות: “כבמקרים רבים, קיים פער בין המותר לפרסום על-פי דין לבין הנעשה במרחב המקוון, ועל כך יש להצר. לטעמי, להפרות מסוג זה אין להתייחס בהשלמה. לא בדרך של עשיית דין עצמי, הפרת צווי איסור פרסום ו’קביעת עובדות בשטח’ יעוצב האיזון העדין שבין עקרון פומביות הדיון לבין עקרונות ושיקולים אחרים, כי אם על-פי דין ובהחלטות בית המשפט.
“מתן משקל לטיעון שלפיו הצו ממילא הופר ולכן אין עוד צורך בו, משמעותו מתן תמריץ לאי-כיבוד צווי בית המשפט מלכתחילה ואולי אף הענקת ‘פרס’ בדיעבד לבוחרים בדרך זו. במסגרת הדיון בערעור עמדה המדינה על כך שהיא פועלת באמצעים הנתונים לה על-מנת להסיר פרסומים המנוגדים לצו איסור הפרסום. יש לברך על כך ולקוות כי תפעל גם למיצוי הדין עם האחראים”. את כהן ייצג עו”ד אפרים דמרי, את המדינה ייצגה עו”ד אפרת גולדשטיין-רוזן, את הנאשם ייצגה עו”ד עדי ריטיגשטיין-אייזנר, ואת ידיעות אחרונות (שביקש במחוזי להתיר את הפרסום) – עו”ד ירון חנין.
