בצל השנה השחורה ואירועי ה-7 באוקטובר, הרמטכ”ל, רב-אלוף הרצי הלוי, נשא הערב (ראשון) דברים בטקס הדלקת נר זיכרון ברחבת הכותל המערבי.
“למה אתן ולא אני” | החיילת ששרדה את המתקפה על בסיס אורים מספרת על חברותיה שנפלו
הטעות הגדולה של ישראל? “חמאס מצליח לשקם את יכולותיו”
“ביום בו מקבל עליו אדם את עול הפיקוד בצבא ההגנה לישראל, הוא עומס על כתפיו אחריות ומתחייב לגבורה. את פקודיו הוא מלמד את מעשה המלחמה ואת רזי המקצוע הצבאי. הוא חונך אותם לערכים, למקצועיות, לנחישות, ליוזמה ולדבקות במשימה”.
“הוא מעביר אליהם את מורשת קודמיהם, גיבורי מלחמות ישראל, ומעצב אותם לאור גבורתם. הוא הולך בראשם, ונושא כל העת באחריות לחייהם; זוהי אחריותו לחיים. ביום נופלם, הוא מתייצב בפני משפחותיהם, ועל כתפיו אותה האחריות, אשר איננה חולפת לעולם. האחריות הזו חרותה על פניהם של המפקדים הלוחמים, ואני רואה אותה בכל פעם שאני פוגש אותם.
“כבוד נשיא המדינה, מר יצחק הרצוג, שר הביטחון, מר יואב גלנט, משפחות שכולות יקרות, מכובדיי, לא אחת אל הכוחות הלוחמים ברצועת עזה. באתי במהלך המלחמה. דמו בנפשכם את שדה הקרב, ומולי עומד קצין צעיר יחסית – אמיץ ושקול, חדור מטרה ומודע לכובד האחריות. ואני מקשיב לו ולומד הקרב ובתובנות חשובות, משתף בסיפורי הוא. בלכתי משם, הולכת איתי דמות המפקד שבו, ואני יודע שיש על מי לסמוך.
“ובחלוף זמן לא רב מגיעה הידיעה – קרב נועז התחולל בגזרה; יש נפגעים והוא בין הנופלים. זיכרון מבטו הנחוש ומילותיו המחזקות ילכו איתי תמיד. מה כואב האובדן, וכמה ראויה המטרה. בכל יום זיכרון אנו עומדים וקוראים ‘יזכור’ על פקודים, רעים ומפקדים שאינם; “על זיו העלומים, וחמדת הגבורה, וקדושת הרצון, ומסירות הנפש.” בקוראנו “זיו העלומים,” אנו זוכרים מי היו הנופלים, מה הספיקו בחייהם ומה לא זכו להגשים.
“ובאומרנו ‘חמדת הגבורה’, עומדים לנגד עינינו הרגעים האחרונים, הבחירות הערכיות וההחלטות האמיצות שקיבלו, כדי לעמוד בשבועתם להגן על מדינת ישראל. “חמדה” היא כמיהה עזה להשיג דבר נשגב ונכסף. החמדה היא תמצית הרצון האנושי, משום שהיא מבקשת להשיג את מה שאיינו בהישג-יד.
פנים רבות לגבורת חיילי צה”ל לדורותיהם בשדה הקרב. סיפורי גבורתם נבדלים זה מזה בזמן, במקום, ובנסיבות, אך לכולם מרכיב משותף אחד: גיבורי צה”ל התגייסו לשורות הצבא מתוך תחושת החובה והמשמעות, ובשעת מבחן היה בהם האומץ לעשות את הדבר הנכון. בשירותם של כל חייל וחיילת יש מן הגבורה. בנכונות לשאת באחריות ולמלא תפקיד שיש בו סיכון – יש מן הגבורה. בכל פעולתו של היחיד להבטחת ביטחונם של הרבים – יש מן הגבורה.
“חללי מערכות ישראל חמדו את הגבורה, אך לא ביקשו את המוות. הם שאפו לחיים מלאי משמעות, ללכת בעקבות אהבתם, להגשים את חלומם ולהותיר חותם על עשייה בעולם. הם היו גיבורים למען החיים, ובשם החיים. בנופלם, הם הותירו חותם של גבורה לעולם. ביום זה אנו מרכינים ראש לזכרם של אלה שלחמו לפנינו ואיתנו במלחמות על תקומת ישראל ועל חירות העם, וחירפו נפשם בקרב נוכח פני אויב; אנו זוכרים את אלה שקיפחו את חייהם בתאונות, ואת אלה שלא יכלו לחולי הגוף או לסערת הנפש.
“בזוכרנו את השורות החסרות, אנו נשבעים לעמוד לצד פצועינו – בגוף ובנפש; אנו נשבעים לעשות הכל לאיתור נעדרינו ולהשבתם לארצם; אנו נשבעים לא לשכוח את חטופינו – נשים, גברים, ילדים וזקנים, אזרחים וחיילים – ולא לזנוח את חובתנו העמוקה להשיבם הביתה במהרה. ביום הזיכרון הזה, בשנה השבעים ושש לעצמאותנו, ובשם כל מפקדי צה”ל לפני, אני מצדיע לעשרים וחמישה אלף וארבעים חללי מערכות ישראל.
“כמפקד צבא ההגנה לישראל במלחמה, אני נושא באחריות לכך שצה”ל כשל במשימתו להגן על אזרחי מדינת ישראל בשבעה באוקטובר. את משקלה על כתפיי אני חש בכל יום, ובליבי אני מבין היטב את משמעותה. אני מרכין ראש לזכרם של האזרחים שלא הספקנו להציל, של עמיתינו חברי כיתות הכוננות וכוחות הביטחון, ושל חללי צה”ל, גברים ונשים במילואים ובסדיר, שנפלו בקרבות מאז פרוץ המלחמה ועד היום”.
