הסירוב של דז’יקיץ’ להגיע לישראל בצל המלחמה יצר כאוס במערכת. בתחילה הזרים הצטרפו אליו, והקבוצה התבזתה במחזורי הפתיחה. אחר כך חלקם בא בלעדיו, לא היה ברור מי המאמן החלופי ומי רשאי לעמוד על הקווים, ובירושלים הבינו שזה לא יכול להימשך לאורך זמן. בפועל, איליאס קאנדזוריס הגיע שלושה שבועות לאחר שהסרבי ניהל את משחקו האחרון – ושלושה חודשים לאחר שפרצה המלחמה ושיבשה הכל.
יונתן אלון חזר לבירה בשלב מוקדם של העונה שעברה על תקן המנהל הספורטיבי. יש שיאמרו שהוא החליף את יותם הלפרין, אבל בפועל הוא הגיע במקומו של גיא הראל. לכל אחד מהצעדים האיטיים שביצעה הקבוצה בעונה הזאת יכולים להיות הסברים הגיוניים: לא “לשרוף” את קרינגטון כזר בליגה, ולוותר על שירותיו כישראלי; למצות עד תום את הניסיון להשאיר את דז’יקיץ’; לא להנחית רכז מקומי שלא באמת יעזור.
הכל נכון, אבל השורה התחתונה עגומה ובעיקר אינה אופיינית להתנהלות הירושלמית בעשור האחרון. אלה לא רק השמות שצורפו באמצע עונות כדי לבצע שדרוגים נקודתיים ו/או משמעותיים – דוגמת שלווין מאק, ג’ון הולנד, דיון ודיז’ון תומפסון, איליי הולמן, דוברת, ריצ’רד האוול כישראלי ואפילו ליאור אליהו. אשתקד, שבועיים אחרי שאלון מונה, צורף ברנדון בראון כתוספת לקו האחורי (שהיה פחות דליל מהיום), וזמן קצר לאחר שדוברת נפצע – הצליחה הקבוצה להנחית את נועם יעקב בהשאלה מווילרבאן.
והעונה – איך נאמר בעדינות – פחות. ג’אקורי וויליאמס הוחתם כמעט חודש לאחר הופעתו האחרונה של מוריס אנדור, ואת הבכורה שלו בליגה הוא ערך במשחקה העשירי של הקבוצה. רכז מחליף (כאמור) אין, וגם האכזבה מלמאר לא באה לידי ביטוי בהחלפתו או בהבאת תוספת לצידו עד היום. הצעד המשמעותי היחיד שבוצע בזמן ובמהירות היה צירופו של נמרוד לוי, עם או בלי קשר לפציעתו של גבי צ’אצ’אשווילי, ועדיין קשה לסמן מישהו מהישראלים של ירושלים כשחקן מוביל ללא סימן שאלה בצידו.
