יותר מ־30 שנה חלפו מאז יצא סרטו האיקוני של סטיבן ספילברג “רשימת שינדלר”, המבוסס על הספר “תיבת שינדלר” של תומס קנילי, שסיפר לעולם את סיפורו האמיתי של התעשיין הגרמני אוסקר שינדלר, שהציל בשואה את חייהם של יהודים רבים ממכונת ההשמדה הנאצית.
הסרט זכה בשבעה פרסי אוסקר, ובהם פרסי הסרט הטוב ביותר, הבימוי והתסריט, ועורר שיח בעולם בעניין שואת יהודי אירופה, וגם הכרה בפועלו של שינדלר. בעקבותיו אף הקים ספילברג את “הקרן לתיעוד ההיסטוריה החזותית של שורדי השואה”, העוסקת בתיעוד עדויות מצולמות של שורדי השואה ברחבי העולם. לצד השחקנים הבינלאומיים שכיכבו בסרט (ליאם ניסן, בן קינגסלי, רייף פיינס ועוד) שיחקו גם שחקנים ישראלים, כמו רמי הויברגר, שמוליק לוי, מארק איווניר, יהונתן סגל ועזרא דגן.
הערב בשעה 18:00, בצוותא תל אביב, דגן יחזור אל הסרט ההוא במפגש מיוחד תחת הכותרת “רשימת שינדלר – רשימת שפילברג”, שבו יספר על העבודה בהפקה הוליוודית, יקרין קטעים מהסרט ויחשוף סודות מאחורי הקלעים.
“האירוע הזה נולד בבית התפוצות, אחרי שחזרתי לארץ מההקרנה בארה”ב בפני הנשיא קלינטון במוזיאון לסובלנות בוושינגטון”, משחזר דגן. “הם יזמו ערב בהנחייתי. אני אספן של סיפורים, והחלטתי שאני רוצה להמשיך בזה. עשיתי את זה גם בארה”ב, באנגליה, בבתי ספר ובפני קהילות יהודיות ולא יהודיות, באנגלית, בספרדית וכמובן בעברית”.
על מה בעצם אתה מדבר בערב הזה?
“אני מספר סיפורים מרגשים על עשיית הסרט, על המעורבות שלי כשחקן, ועל עבודה כל כך קרובה עם במאי שנחשב גאון בתעשיית הקולנוע העולמית. בסרט שיחקתי את הרבי שהיה לו בית כנסת בקרקוב, שביום האקציה הגדולה ראה לפניו את אשתו ואת בנו נרצחים. הוא היה איש מיוחד, משכמו ומעלה, ופגשתי יהודים רבים שזכרו אותו כאיש ייחודי עם חוש הומור.
“הוא הובא למחנה פלאשוב, 60 ק”מ מאושוויץ, שממנו הלכו יהודי שינדלר (קבוצת העובדים שלו) שבעה וחצי ק”מ לעיר, הלוך ושוב, כדי לעבוד במפעל שלו. הוא לא היה בהתחלה ברשימת העובדים, אבל לאחר ששינדלר שמע שניסו להרוג אותו – הוא הוסיף אותו לרשימה, ושמר עליו שם עד לימים האחרונים”.
איך היה להשתתף בהפקה כזאת?
“הגאונות של ספילברג בנויה מעבודה קשה ומשינויים תוך כדי. הוא מאוד ספונטני בעבודה שלו, מצלם לא מעט, ברגע האחרון יורה רעיונות ומצלם דברים שלא כתובים בתסריט. הוא ריגש והפתיע אותנו מאוד. לעשות סרט הוליוודי זו עבודה קפדנית ומסודרת. ברגע שיש לשחקן, אפילו משני, סצנה קשה, סוחפת או מסובכת מבחינה פיזית, יש לו קואורדינטור שמלווה אותו מהרגע שהוא יוצא מהמלון ועד לארוחת הצהריים ואחריה.
“את הפסקות הצהריים עשינו באוהל קרקס ענק, עם 250 אנשי צוות ושחקנים. ספילברג צילם חצי מהסרט בעצמו, וזה לא היה בכותרות, לא כתבו על זה. היה לו צלם נהדר, אבל הוא מבין בעדשות ובזויות צילום והוא צילם מתוך אהבה לתמונות הכי קשות. אותן הוא רצה לצלם בעצמו”.
שוחחת איתו על הסט?
“הרבה. היו זמנים בין הצילומים שבהם עמדנו וחיכינו, והוא אהב להרצות על קולנוע, דיבר על סרטים קודמים שהוא עושה להם מחווה. איש מקסים שמדבר בגובה העיניים, אוהב קולנוע ואוהב לדבר על קולנוע, עם סבלנות ענקית. ראיתי אותו מתרגש מלא מעט תמונות”.
לצד היוקרה והמעמד, יש בהשתתפות בסרט על נושא כזה גם תחושה של שליחות?
“כל הסרט היה בסימן של שליחות, מהחוזה הראשוני שבו אמרו לנו שזה לא חוזה אמריקני, כלומר תקציב קטן. הסרט עלה 26 מיליון דולר בסך הכל. הוא אמנם גרף יותר מ־350 מיליון דולר, אבל מי ידע מראש שזו תהיה הצלחה כל כך גדולה”.
דגן הופיע עם הערב שלו יותר מ־1,800 פעמים, בארץ ובחו”ל, וכבר 20 שנה הוא ואשתו עירית מנהלים את תיאטרון “עדות”, שבמסגרתו הם מייצרים מפגשים בין־דוריים, חינוכיים וטיפוליים בין שורדי שואה לבין דור שני ובני נוער. מפגש של שלושה דורות שמלווה בהבעה, ביצירה ובדרמה־תרפיה, שבסופו מועלית הצגה.
בשנה שעברה הוא סגר מעגל עם נושא השואה בסרטו של אסף סבן “המשלחת”, שעוסק במשלחת של בני נוער לפולין. הסרט השתתף בפסטיבל ברלין היוקרתי, שבו זכה לשבחים מהמבקרים ומהקהל כאחד, והוא יעלה החודש בקולנוע. “סגרתי מעגל בסרט הזה, כי שיחקתי ב’רשימת שינדלר’ בגיל 46, והיום אני מתקרב ל־80. בסרט של אסף שיחקתי שורד שואה שהוא הסבא של הדמות הראשית, ומאוד ריגש אותי לחזור לצלם באותם המקומות אחרי 30 שנה”.
בתיאטרון “עדות” אתם מתייחסים לשואה גם דרך המשקפיים של 7 באוקטובר?
“היינו אמורים לחזור מיוון ב־8 באוקטובר, אבל לא היו טיסות, וחודש וחצי היינו שם אצל הבן שלנו. די מהר קיבלנו פניות מהארץ שרוצים להתחיל את הפרויקט עם שורדי השואה. כשפגשנו אותם, בתוך התהליך הזה, הם שאלו אם הם בכלל עדיין רלוונטיים עם הסיפור שלהם, כי כולם אומרים ‘שואה שנייה’. גם כשפגשנו את הפסיכולוגית הקלינית שלנו היא אמרה לנו ‘זאת שואה’.
“מותר למי שרוצה לומר שואה. פגשנו גם בני נוער שאומרים שאף אחד לא מדבר איתם, ‘חזרנו לשגרה בבתי הספר אבל אף אחד לא מדבר איתנו כמו שאתם מדברים’. אז הפעלנו יועצות בתי ספר ומורים בקבוצות שונות, ואנחנו עושים את תיאטרון ‘עדות’ בהקשר ישיר למה שקרה”.