במקרה יצא שכמה ימים לפני שעלתה לנטפליקס המיני-סדרה התיעודית “יחד: הטרבל של מנצ’סטר סיטי” (“Together: Treble Winners”), שהתברגה היישר אל הטופ 10 של הסדרות הנצפות ביותר בישראל השבוע, במאי הספורט הדוקומנטרי ג’ייסון הייר הגיע להתארח בפודקאסט של ביל סימונס. הייר הוא הבמאי של סדרת הדוקו “הריקוד האחרון” על מייקל ג’ורדן והשיקגו בולס, שהתפוצצה בנטפליקס בימי הקורונה. סימונס הוא מעיתונאי הספורט ותרבות הספורט המשפיעים בארה”ב, ומי שעמד מאחורי קונספט “30 על 30” של ESPN, שיצרה סרטי דוקו-ספורט אייקוניים שפרצו את הדרך לז’אנר. ואני מזכיר את זה, כי הפער בין האזנה לשיחה בין השניים על מאחורי הקלעים של כמה מהסרטים שהם חתומים עליהם ועל האבולוציה של הדוקו-ספורט בשני העשורים החולפים, ובין המוצר שנטפליקס בחרה להגיש על מנצ’סטר סיטי הוא כל כך גדול, שלא מדובר באותו ענף בכלל – ואז מה אם קוראים גם לזה וגם לזה, דוקו-ספורט.
לא במקרה נבחרה המילה “מוצר” בתיאור הסדרה על הטרבל של סיטי. אם בדרך כלל על סרטים וסדרות חתומות חברות הפקה או ערוצי טלוויזיה, הרי שעל הסדרה על הסיטי חתומה לא אחרת מאשר מנצ’סטר סיטי עצמה. כן כן, מחלקת יחסי הציבור של המועדון, שנמצא בבעלות האמירות מאבו דאבי, צילמה סדרה על הקבוצה ובמקום שהיא תוצג בערוצי המועדון, או כמוצר יחסי ציבור עם תווית של תוכן שיווקי, היא משודרת בנטפליקס כמוצר תיעודי, שנהנה מגישה מלאה אל חדרי ההלבשה. זה כל כך עקום, שקשה לבחור מאיפה להתחיל. האם מכך שהסדרה מדלגת על כל נושא שנוי במחלוקת שקשור בקבוצה (ולא חסרים כאלה), או מכך שאין בסדרה שום גילוי בעל ערך, אפילו לא ברמת הפולקלור? אלא אם כן אתם מחשיבים כמובן את המידע על כך שמי שקונה עבור קווין דה בריינה את הבגדים היא אשתו, מסוקרנים מאיך קוראים לכלב החדש של ברנרדו סילבה, או נרגשים מהעימות הסוער בין רודרי ובין החברים שלו לסגל על מי חיה קטלנית יותר, היפופוטם או תנין. וכך זה ממשיך, כמו סטורי באינסטגרם שלא נגמר.
אז כן, מומלץ שלא להיות נאיביים אפילו אם אתם אוהדים. בין הקבוצות ובין חברות הסטרימינג יש זהות אינטרסים שבינה ובין ערך עיתונאי, ביקורתי או סתם מעורר מחשבה וקונטקסט, אין שום קשר. אבל אם עד לא מזמן היה איזשהו גבול וריחוק כלשהו שנשמר, גם תחת מגבלות, כמו למשל בסדרת “הכול או לא כלום” של אמזון פריים, שמלווה עונות של מועדונים וצילמה כזאת גם עם סיטי לפני כמה שנים. או אפילו ב”הריקוד האחרון”, שם הייתה למייקל ג’ורדן זכות וטו. הרי שבשנים האחרונות הקבוצות וגם השחקנים הבינו ששוק הסטרימינג כל כך צמא לחומר ספורטיבי, שלמען הגישה אל הכוכבים שלהן הן יכולות להציב איזה תנאי שהן רק ירצו, כולל לעשות את זה בעצמן ולשלוח את הווידאו. לברון ג’יימס כבר הפיק דוקו על הרידים-טים שהוא עצמו היה חלק ממנה, וגם אז התוצאה הייתה לעוסה מיחסי ציבור. אבל כשמועדון כדורגל יעשה זאת על העונה שלו, ושנטפליקס תעלה עם הסדרה בעיתוי היחצני לקראת שלב הנוק-אאוט של ליגת האלופות שמתחיל השבוע, כי ספורט-לייב אין לה – זה כבר מה שנקרא מהמקפצה.
מה בכל זאת יש בששת הפרקים על הטרבל של הסיטי? ראשית, קצב מהיר, על המסך כמו גם על המגרש – וזה גם הזמן להדגיש שהביקורת כאן היא לא על סיטי כקבוצת כדורגל, שעונת הטרבל שלה הייתה מרשימה ועוצרת נשימה. שנית, יש בה הרבה מאוד ממי שהמועדון תופס ככוכב הגדול באמת שלו, המנג’ר פפ גווארדיולה. לצד רגעי השיא והשפל מכל משחקי העונה, הקבוצה שמה את הדגש שוב ושוב על השיחות של גווארדיולה עם השחקנים בחדר ההלבשה לפני המשחקים ובסיומם. פעם הוא גאה בהם, פעם זועם, פעם חבר, פעם דמות אב, וברצף הזה של נאומי גווארדיולה יש בכל זאת הצצה מסוימת אל הנפש הפועמת של קבוצת הכדורגל המקצוענית ואל האופן שבו המנג’ר נדרש להיות הרבה יותר מאשר מאמן כדורגל.
באותה נשימה צריך לומר שזו תמונה מאוד חסרה. אף לא פעם אחת המצלמה נכנסת אל שיחה אישית בין גווארדיולה לאחד השחקנים שלו, או מציגה ביקורת פרטנית על שחקן כלשהו. אף קונפליקט פנימי שעליו לנהל לא מוצג, או מישהו שיוצא מהכלים ומאבד את זה. המצלמה לא נכנסת אל הנעשה בצוות האימון, אל הטקטיקות של המועדון, וגם בין השחקנים של סיטי אין על פניו שום מחלוקות או תסכולים. לא אגו, לא קרבות על המקום בהרכב. כלום. הכל כל כך אוטופי שקשה להאמין. זה גם המקום שבו העובדה שהקבוצה עצמה היא שהפיקה את הסדרה פועלת כחרב פיפיות כלפי הסדרה, באופן שגם אם אלה הם באמת פני הדברים ובמועדון הזה יש אווירה של מחנה קיץ בצופים – אף אחד לא יצא לבלות בערב, השתכר, עשה שטויות או סתם איחר לאימון – קשה מאוד להאמין שאת הרגעים הטעונים לא חתכו החוצה, או שהורו פשוט לצוות הצילום לצאת לכמה דקות מהחדר.