שלשום היתה אמורה שני לוק לחגוג את יום הולדתה ה־23. אבל במקום מסיבה צבעונית לצעירה שאהבה את החיים ונשמה אמנות ומוזיקה, נפתחה תערוכת ציורים ועבודות לזכרה של מי שהיתה אמנית בנשמה, ולפני ארבעה חודשים נקטפה מהעולם הזה בטרגדיה הנוראית של 7 באוקטובר.
שני נרצחה, בן זוגה אוריון הרננדס חטוף עדיין בעזה, וחבר נוסף שלהם, קשת קסרוטי, נרצח גם הוא. בני משפחתה החליטו לחשוף לעולם את הנפש הפיוטית שהיתה לה, את כישרון הציור של אמנית הקעקועים שהיו לה עוד כל כך הרבה תוכניות לכבוש את העולם באמצעות “Forever young Forever art” – תערוכת היצירות שלה שנפתחה במוזיאון נחום גוטמן לאמנות, ושאותה אצרו רינת לוק־אלחייק (דודתה של שני) ונועה חלפי.
שני, שחגגה בפסטיבל נובה, מצאה בו את מותה. כמה שעות לאחר מכן החל לרוץ סרטון שבו שני נראית מוטלת בטנדר מלא חמאסניקים משולהבים בדרכם לעזה, כשהיא חצי עירומה, ולא ברור אם היא חיה או מתה. שלושה שבועות של גיהינום עברו על המשפחה, עד שהגיעה הבשורה המרה שאישרה כי היא אינה בחיים.
המשפחה בחרה להנציח באמצעות התערוכה את שני, שנמשכה לתחומי האמנות מגיל צעיר, לימדה את עצמה לתפור ולעצב את בגדיה, עסקה בציור, בפיסול ובכתיבה ובשנים האחרונות פתחה סטודיו עצמאי לקעקועים אמנותיים בסגנונה הייחודי, כשהיא שואבת השראה מגיאומטריה ומאמנות יפנית, שבסמליה השתמשה בציור הקעקועים.
עלתה ארצה בעקבות האהבה
אמה של שני, ריקרדה (ריקי) לוק, 53, אזרחית גרמניה, עלתה לישראל בעקבות האהבה לניסים, אביה של שני. מלבדה, לשניים שלושה ילדים (עדי 25, עמית 20, ואור 14). השניים נפגשו בתאילנד, ריקי התגיירה, נישאה לניסים וסיפור האהבה הוליד בית בשריגים. ריקי עובדת באינטל, ניסים בנדל”ן. רגע לפני פתיחת התערוכה, אנחנו נפגשות בחלל המוזיאון שמתחיל להתמלא ביצירות של שני, כשהן מוגדלות וממלאות את הקירות. בחיוך נרגש היא מספרת על שני, שלא חלמה מעולם להציג בגלריה או במוזיאון, אבל לבטח היתה מאושרת לו ראתה איזו תערוכה הוקמה מהאמנות שלה.
“שני תמיד אהבה לצייר, היא היתה ילדה מאוד יצירתית, שכבר בגיל צעיר הלכה לקורס תפירה ועיצוב ואהבה לתפור לעצמה את הבגדים”, היא מספרת, “היא הלכה לתערוכות אופנה, ובגיל הנעורים נמשכה לקעקועים. היא כל הזמן רצתה לעשות קעקוע, אבל יחסית למקעקעת היו לה מעט, כי אנחנו במשפחה לא כל כך אוהבים, ובעלי שומר מסורת, אז זה נדחה עד שהיתה בת 18, ואז חשבה מה היא רוצה לעשות.
“בסוף היא עשתה לעצמה קצת ברגליים ובידיים, במקומות שהיתה יכולה לקעקע, דברים קטנים, ולפני כמעט שנה הלכה למישהו אחר שקעקע לה מתחת לשתי הברכיים משהו גדול יותר, ציור גיאומטרי. היא תכננה לעשות קעקוע גדול בגב, יש לי את התמונה של מה שתכננה לקעקע, גם משהו גיאומטרי, כי היא מאוד נמשכה לצורות גיאומטריות.
“בדירה של שני מצאתי מחברות עם טקסטים, מעט שירה, אבל המון ציורים, קטנים וגדולים. אספתי את כולם לקלסר אחד וראיתי שהצטברה כמות מרשימה של דברים יפים. אז עלה לי הרעיון לעשות את התערוכה, כדי שכולם יראו אותם”
“היא אהבה את תל אביב ועברה לגור שם עם שותפות, ואז התחילה ללמוד לקעקע אצל מקעקע מקצועי, לקחה כמה שיעורים, התחילה לפתח את זה ופתחה סטודיו בדירה שלה. היתה לה פינה מסודרת עם עמדת קעקועים, והיא התחילה לפרסם את עצמה ותוך כדי כך עבדה בכל מיני עבודות אחרות. נוסף על קעקועים, היא תמיד אהבה לצייר. היתה יושבת איתי בשולחן ותוך כדי שיחה מציירת, לא רצתה לעשות ציורים גדולים, לא חלמה לפרסם אותם. היא הבינה שקשה להתפרנס מאמנות, ולכן הלכה לכיוון של הקעקועים. כך היא יכלה גם לעצב ולצייר, וגם להתפרנס”.
ועכשיו הציורים שלה מוצגים במוזיאון. מה את חושבת שהיא היתה אומרת על זה?
“היא למדה שנה וחצי בתיכון לאמנויות, שבו היו מגמות ציור, כתיבה ותיאטרון, אבל זה לא היה החלום שלה. ספציפית אני לא חושבת שהיא התכוונה להיות ציירת, אבל אני בטוחה שהיא היתה אוהבת את התערוכה. היא רצתה להתפרסם, לדגמן, להצליח עם הקעקועים, לעצב דברים. היא תמיד חלמה על משהו גדול, רצתה שיידעו מי היא”.
העולם גילה מי היא בנסיבות טרגיות. את מרגישה שאולי באמצעות התערוכה את משאירה את החותם שלה בעולם? מציגה לכולם את הכישרון שלה?
“כן, זה בעצם להראות לעולם מה היא השאירה לנו. לא כל ילדה בת 22 משאירה הרבה דברים אחריה, שאפשר להראות, והיא השאירה אחריה כל כך הרבה, והציורים היפים שלה מלאים עומק, ורציתי להראות לעולם איזה דברים יפים היא עשתה”.
את מרבית היצירה שהותירה אחריה שני גילתה אמה כשבאה לפנות את חפציה מדירת השותפות בתל אביב, רגע כואב וקשה שבו נחשפה לחלק נוסף בחייה של בתה.
“זה היה קשה. מייד אחרי השבעה בעלי לא רצה לבוא, אז לקחתי את כל הילדים ונסענו לדירה בתל אביב, חשבתי שאולי הילדים ירצו מזכרות שלה משם. הבגדים שלה הם פחות הסגנון שלנו, אז לקחתי כמה פריטים ואת השאר לקחתי לחברות שלה, שמאוד אהבו את הסטייל שלה. אחר הצהריים כולן באו אלינו ולקחו את הבגדים, ושמחו. לעצמי לקחתי תכשיטים וציורים. היו מחברות שאחר כך הסתכלתי בהן. היו שם מעט טקסטים, ממש מעט שירה, אבל המון ציורים, קטנים וגדולים. אספתי את כולם לקלסר אחד וראיתי שהצטברה כמות מרשימה של דברים יפים. אז עלה לי הרעיון לעשות תערוכה, כי הרגשתי שזה כל כך יפה שחבל לא להראות לעולם.
“לפני חודש דיברנו על כך שב־7 בפברואר יש לה יום הולדת. לא רציתי לעשות חגיגה עצובה בבית עם משפחה וחברים, וחשבתי שאולי אפשר לעשות משהו עם הציורים האלה, להציג אותם באיזשהו מקום. גיסתי, רינת לוק־אלחייק, שהיא אמנית, נדלקה על הרעיון, התחילה לברר והגיעה למוזיאון נחום גוטמן. הם ביקשו לראות את הציורים קודם, ואחרי שאהבו את התמונות סיכמנו שהפתיחה תהיה ב־7 בפברואר ונזמין חברים ומשפחה”.
בתאריך הזה ציינתם לא רק את יום הולדתה של שני, אלא גם ארבעה חודשים לאותה שבת איומה. אנחנו יכולות לחזור למה שעבר עלייך באותה שבת?
“ערב קודם עוד דיברנו עם שני, שהיתה אצלנו בחג הראשון אחרי שחזרה מיוון. החבר שלה, אוריון, הגיע ממקסיקו. הם היו יחד שמונה חודשים. הוא גר באירופה ומטייל בעולם, מארגן פסטיבלים. הם טיילו הרבה יחד, כל הקיץ היו בפסטיבלים של מוזיקה באירופה. הוא עדיין חטוף. לא פגשנו אותו מעולם, כי היא תמיד טיילה איתו בחו”ל, ואמרתי לה בחג, ‘אולי תבואו לארוחת ערב?’ היא התלבטה ואמרה שחברים שלהם מנגנים והם הולכים אליהם, אבל שבשבוע הבא הם יבואו יחד.
“המסיבה ברעים לא היתה בתוכנית שלהם. זה היה די ספונטני. באו עוד חברים שלהם מדרום אמריקה והם החליטו לנסוע אליה. ב־6 וחצי בבוקר היתה אצלנו אזעקה, הבנתי שמשהו לא בסדר. כל שאר הילדים היו אצלנו ואמרתי לבת הגדולה, ‘תתקשרי לשני, תשאלי אם היא יורדת למקלט’. לא ידעתי שהיא עדיין במסיבה. שני ענתה לה שהם מתקפלים מהמסיבה, לוקחים את האוטו ונוסעים למקום בטוח. זה היה הדבר האחרון ששמענו ממנה.
“בהתחלה לא דאגנו יותר מדי, חשבנו שהם ייצאו משם וימצאו מקום מוגן, אבל אחרי שעה היא עדיין לא ענתה, כתבנו ווטסאפים ולא קיבלנו תשובה, וקצת אחרי השעה 10 נחשפנו לסרטון הנוראי שלה על טנדר ברחובות עזה. מייד זיהינו אותה בגלל הקעקועים והראסטות. לא היה ברור מהסרטון אם היא מתה או פצועה, היא שכבה עם הפנים על הטנדר, חצי עירומה, מלא חמאסניקים סביבה, סרטון נוראי שהאקס שלה שלח לבן שלי, שישר פרץ בבכי וצעק ‘זאת שני’.
“התקווה שלנו נמשכה שלושה שבועות. נסעתי לברלין, נפגשתי עם פוליטיקאים, עם הקנצלר, שרת החוץ, ראשי כל המפלגות, המון עיתונאים. ואז מצאו חתיכה מהגולגולת שלה, שבלעדיה אי אפשר לחיות. כשהעבירו אותה לעזה, היא כבר מתה”
“אני מייד בכיתי וכולנו צרחנו, זה היה הזוי לראות את זה. הבנו שהם נוסעים ברחובות עזה וכולם מסביב צוהלים וחוגגים, לא ידענו אם היא חיה או לא, קיווינו שהיא בחיים. היה בלגן בכל הארץ, לא ענו לנו במשטרה. התחילו לרוץ עוד סרטונים, ובגלל שלשני יש אזרחות גרמנית, ויש לה דרכון גרמני כמוני, התקשרנו לשגרירות גרמניה, הראינו להם את הווידאו. הם גם הבינו שאין מה לחפש אותה פה, שהיא לא נעדרת, ונתנו לנו איש קשר.
“אחר הצהריים ראינו שמישהו ניסה למשוך כסף בכרטיס האשראי שלה בעזה. קיבלתי הודעה לטלפון שלי ושלחתי סרטון לגרמניה שבו אני מבקשת שיעזרו לנו, שהבת שלנו חטופה. זה היה אחד הסרטונים הראשונים שהופצו באותה שבת והתפרסם לא רק בגרמניה, אלא בכל אירופה.
“למחרת אף אחד עדיין לא דיבר איתנו. היינו באותו הלחץ, לא יודעים כלום, והתחלנו להתראיין, בעיקר בחו”ל, לכל הערוצים. הדגשנו את זה שהיא גרמנייה, רצינו להפעיל לחץ באירופה. בשלב מסוים קיבלנו סימן, שלא ידענו אם הוא נכון, ממישהו שהלך לחפש אותה בבתי חולים, שנשלח דרך ארגון ‘נשים עושות שלום’. הוא אמר לנו שהיא בבית חולים של חמאס, פצועה קשה בראש. קיווינו שזה נכון, שזה איזה סימן חיים.
“התקווה הזאת נמשכה שלושה שבועות, שבמהלכם המשכנו להתראיין. נסעתי לברלין, נפגשתי עם פוליטיקאים, עם הקנצלר, שרת החוץ, ראשי כל המפלגות, המון עיתונאים. הם היו מאוד נרגשים והפגינו סולידריות כלפי ישראל וכלפינו. הם אמרו שמתחילים תהליכי משא ומתן, נסעו לקטאר, למצרים, לטורקיה, אבל זה לא הזיז יותר מדי, ואחרי שלושה שבועות באו אלינו מהצבא ואמרו לנו שהם מצאו חתיכה מהגולגולת שלה, שבלעדיה אי אפשר לחיות. מצאו את זה בארץ, זאת אומרת שכשהעבירו אותה ברכב היא כבר היתה מתה”.
בשורה איומה. איך התמודדת איתה?
“אני מודה שאחרי שלושה שבועות כאלה היתה בזה קצת הקלה, כי אלה היו שלושה שבועות נוראים, שבהם כל הזמן חשבתי מה אפשר לעשות כדי לעזור לה. מצד שני, אני כל הזמן מדמיינת מה עובר עליה. אני שומעת בלילה בומים מטורפים, כי אצלנו שומעים הכל, ואני כל הזמן מדמיינת איפה היא, האם היא במנהרה? האם בבית חולים? באיזה מצב היא? אני כל הזמן דואגת לה, ופתאום כשאמרו לנו היה בזה משהו שאמר – הסיוט נגמר, והתנחמנו בזה שהיא מתה מההתחלה, שלא סבלה הרבה”.
הסיפורים על הפגיעות המיניות בנשים שהולכים וצפים בטח גם עברו בראשך.
“בטח, כל הזמן חשבתי על זה, ואני כל הזמן חושבת על הנשים הצעירות שנמצאות שם עדיין, כל כך הרבה זמן, שאני לא יודעת איך הן יחזרו, באיזה מצב. קשה לדמיין את זה. אני מקווה שבשני לא הספיקו לפגוע כי היא מתה מוקדם, הווידאו שלה עלה ממש מוקדם. אנחנו יודעים שהם יצאו מוקדם מהמסיבה, היא נסעה עם אוריון וחבר נוסף, קשת, שישב מאחור. הם נסעו 15 ק”מ למפלסים, ושם נתקעו עם מכוניות נוספות.
“כנראה היתה תאונה, כי כמה דקות לפני השעה 7 בבוקר הם התקשרו למד”א. יש לנו את השיחה הזאת, שבה קשת מבקש שיבואו, מספר שחברה שלו, שני, פצועה אבל בהכרה, ושיש המון מכוניות שנפגעו. כמה דקות אחרי 7 הוא שוב התקשר ושאל איפה הם ולמה הם לא באים. אחר כך הבנו מהמשפחה של קשת שהוא גם נפצע, ובשלב מסוים תפס טרמפ והמשיך לעוד צומת, ושם נהרג. אוריון נשאר עם שני, במפלסים, שזה ממש קרוב למעבר עזה, ושם חטפו את שניהם”.
קיבלת הודעה שבתך אינה חיה, אבל אין לך גופה לקבור. לא מזמן אמרת בראיון שלא תסכני חיים של חיילים כדי להביא ארצה את הגופה שלה. את עדיין מרגישה כך?
“כן. אמרנו שנחכה שנה. אם עד 7 באוקטובר השנה לא תהיה גופה, נבנה קבר עם הממצאים שיש פה, כי מבחינתנו היא איננה, והגופה לא תחזיר אותה. היא בשמיים. אם תהיה גופה ואפשר יהיה לקבור, נקבור. אם אין, אז לא נורא. נבנה מצבה וקבר ונוכל לעלות אליו, וזה יהיה בסדר. הגופה היא משהו שהוא חסר משמעות מבחינתנו, ואני לא רוצה לסכן חיים של אף חייל בשביל גופה”.
בעלך שומר מסורת, גם הוא חושב כמוך? איך זה מתיישב עם הדת והרצון להביא לקבורה?
“הוא חושב כמוני. גם בדת יש חשיבות לחיים, ואם זה מסכן חיים, זה לא מוצדק. עושים את המקסימום להחזיר את הגופה, אני יודעת שעושים, אבל אנחנו לא מוכנים שזה יהיה על חשבון חיים של מישהו אחר”.
“שני היתה הרבה בחו”ל ותמיד חזרה. לפעמים זה מרגיש כאילו היא עוד מעט חוזרת. היא היתה ילדה פלפלית, עם טמפרמנט, מצחיקה ופעילה מאוד. אחרי שהיא נרצחה שמענו המון סיפורים מחברים ומחברות וגילינו כמה היא דאגה לכולם”
ספר תורה לזכרה בניו יורק
במסגרת ההסברה בעולם והנסיעות שלה לחו”ל בתוך התופת של החודשים האחרונים, חזרה ריקי לפני כשבוע מניו יורק. שם חנכו ספר תורה לזכרה של שני. “נסענו בעלי ואני לרב שמולי בוטח, רב מאוד מוכר, שהוא גם איש תקשורת ידוע בארה”ב, שהתחבר לסיפור של שני. הוא היה איתנו בקשר בכל החודשים האחרונים. יש לו בנים שלוחמים בעזה, והוא ראיין אותנו כמה פעמים והחליט שהוא עושה ספר תורה לאמא שלו שנפטרה לפני שנה ושהוא רוצה להוסיף את שני לספר. הוא הזמין אותנו לטקס. היה אירוע גדול מאוד, באו אליו הרבה יהודים מניו יורק, וגם בני משפחת קנדי.
“נוסף על כך, פגשתי בארץ מנהיגים שהגיעו מגרמניה. אנחנו בקשר עם השגריר כל הזמן, וגם הייתי פעמיים בנסיעות לגרמניה במסגרת ההסברה”.
יש משמעות לעובדה שיש לך אזרחות זרה? את מרגישה שזה עזר?
“בגרמניה שני ממש מפורסמת, היא היתה בכל העיתונים האפשריים. כולם ראיינו אותי, וגם לתערוכה באים במיוחד עיתונאים מגרמניה. הסיפור שלה היה אחד הסיפורים הראשונים שיצאו באותה השבת, ובגלל סרטון הווידאו המזעזע הסיפור שלה נגע בהרבה אנשים, ובמשך שלושה שבועות כולם קיוו יחד איתנו. כשהיינו באירוע בניו יורק כולם הכירו את הסיפור שלה וחיבקו אותנו, זה עשה בעיקר הרבה רעש בעולם. בעלי עכשיו בדנוור ובניו יורק, במסגרת משלחת של הסוכנות היהודית. הם ממשיכים לאו”ם כחלק מההסברה בעולם”.
כשלוק מספרת על הפעילות הענפה שלה ושל בעלה, ארבעה חודשים בלבד אחרי שאיבדה את בתה, קשה שלא להתפעל מהאישה המרשימה הזאת, שבקור רוח ובאצילות נפש ממשיכה לפעול למען שאר המשפחות.
“זה כנראה משהו מאוד אישי”, היא מחייכת חיוך עצוב כשאני שואלת אותה מאיפה היא שואבת את הכוח. “יש במשפחה שלי כאלה שקשה להם יותר, וכאלה שפחות, אבל אני ובעלי החלטנו להמשיך הלאה. אנחנו יודעים שזה מה ששני היתה רוצה, היא לא היתה רוצה שנשקע. חוץ מזה, יש לנו עוד ילדים, אנחנו לא יכולים להרשות לעצנו לשקוע ולא לטפל בהם. גם אותם צריך להרים. הם יחסית כמונו, בסדר, מתפקדים, אבל זה כמובן עם עליות ומורדות, ויש רגעים. אנחנו מנסים לחזור לשגרה ולפעילות כשזה כל הזמן ברקע, אבל בסך הכל אנחנו מתפקדים טוב. בזה בחרנו”.
“לא גדלתי כיהודייה, באתי ממשפחה נוצרית והתגיירתי. אני מרגישה ישראלית לגמרי ואוהבת להיות פה. כשהייתי בגרמניה, המשפחה שלי אמרה לי, ‘למה את חוזרת למקום שיש בו מלחמה?’ אמרתי להם שאני מרגישה הכי בטוח כאן, שיש פה סולידריות”
אישה שיוצאים ממנה שורשים
כשאנחנו משוטטות בחלל התערוכה, שמתחילה לקרום עור וגידים, ריקי מתעכבת ליד ציור גדול, שבמרכזו דמות של חצי אישה וחצי מעין חוצן, שליצירתו היתה עדה. “שני היתה יושבת איתנו וכל הזמן מציירת את זה, וראיתי איך לאט־לאט התמונה גדלה. זה נראה כמו אישה שיוצאים ממנה שורשים, ומסביב המון צורות גיאומטריות שחוזרות על עצמן. היא ציירה את זה תוך כדי שיחות סביב השולחן, והגדלנו את הציור הזה על קנבס”.
אתם בקשר עם המשפחה של אוריון?
“ההורים שלו גרושים. אמא שלו בצרפת ואבא שלו במקסיקו, ואנחנו בקשר עם האבא. בעלי כל הזמן מדבר איתו. לא נפגשנו מעולם, רק בטלפון, והוא מאוד מקווה שתהיה עסקה”.
אפרופו עסקה, אנחנו בימים מורטי עצבים עם שביבי מידע סביב עסקה עתידית שנזרקים לכל הכיוונים. מה את חושבת לגבי זה?
“קודם כל אני לא יודעת איך המשפחות עוברות את זה. אצלי זה היה שלושה שבועות והרגשתי שזה בלתי נסבל. אני כל הזמן חושבת על זה. גם במאמצי ההסברה שלנו בחו”ל אנחנו כל הזמן מדברים על זה שחייבים להוציא אותם. צריך ללכת על עסקה שתשחרר את החטופים החיים. זו העדיפות העליונה, זה אחד הערכים שלנו. אני יודעת שעסקה כזאת יכולה לגבות מחיר כבד, אבל ישראל מספיק חזקה ויצירתית בשביל להתגבר אחר כך על הקשיים האלה. אם נעצור את הלחימה עכשיו לכמה שבועות, זה בטוח יקשה עלינו, אבל העיקר שיוציאו את החטופים”.
עלית לישראל, התגיירת, הקמת בית במדינה המורכבת והקשה הזאת. אחרי הטרגדיה הזאת עוברות בך מחשבות של חרטה?
“אני לא מתחרטת. לא גדלתי כיהודייה, באתי ממשפחה נוצרית והתגיירתי. אני מרגישה ישראלית לגמרי, ולא הייתי מתחלפת. אני אוהבת להיות פה. כשהייתי עכשיו בגרמניה, המשפחה שלי אמרה לי, ‘מה את חוזרת למקום שיש בו מלחמה, תישארי פה’. אמרתי להם שאני מרגישה הכי בטוח בארץ, שכולם מבינים פה את כולם, שיש פה סולידריות בעקבות המצב. בחוץ יש אנטישמיות חזקה. כשהיינו בברלין בדיוק הציתו בית כנסת וסימנו דלתות וסגרו את השגרירות באותו יום”.
כשאני מבקשת ממנה לסיום לומר לי מה הכי חסר לה ולמה היא הכי מתגעגעת בשני, היא עונה בפשטות: “אני רוצה שתחזור”. וכשהדמעות של מי שלא העזה להישבר לרגע מתחילות לזלוג, היא מוסיפה: “היא היתה הרבה בחו”ל ותמיד חזרה. לפעמים זה מרגיש כאילו היא עוד מעט חוזרת, אבל היא לא. אני רוצה שתחזור. היא היתה ילדה פלפלית, עם טמפרמנט, מצחיקה ופעילה מאוד. אחרי שהיא נרצחה שמענו המון סיפורים מחברים ומחברות וגילינו כמה היא דאגה לכולם, הרימה את כולם ובנתה חבורות שלמות סביבה. זה היה מאוד יפה ומרגש לשמוע”.
Maya19.10@gmail.com
